בקטע זה ד"ר איתמר לוריא קורא את זליגמן ואמיר להתייחס לניגונים הפואטיים העולים ובאים לידי ביטוי בטיפול בטראומה ובהתבוננות הספרותית עליה. זליגמן מתייחסת לנושא מתוך החוויה הפרטית שלה כחוזרת בשאלה ואמיר מתארת את הדרכים בהן אנו, כמטפלים וכבני אדם, נחלצים מתוך הקושי באמצעות חריגה מהיום-יומי.
