נורה קרלטון ואיימי ברמן
בפרק השלושה עשר של ספרו המפורסם "Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation" פיליפ ברומברג (1998), מתאר כי בריאות נפשית לדידו היא היכולת לעמוד בחללים שבין מציאויות מבלי לאבד אף אחד מהם – היכולת להרגיש כמו עצמך בו בזמן שאתה הרבה עצמיים.
כאשר האשליה הנורמאלית של "אינטגרציה" מופרעת על ידי טראומה, המבנה הבסיסי של האישיות משוקם באופן אדפטיבי ומשומר פסיכו-דינמית בחוסר ההמשכיות ההתפתחותי שלו. המבנה משמר הן שפיות והן את אזורי האגו המתפקדים המפותחים ביותר חברתית, אך הופך אותם לאמצעים מכניים יחסית של הישרדות (הווה אומר - חוסר גמישות, קושי לתפיסת עצמי מרובה ומגוונת, וודאי שבלתי אפשרי להתקיים בחללים שבין מציאויות).
ברומברג מתאר את האופן בו מתפתח מבנה אישיות דיסוציאטיבי: לדבריו, חייו הפנימיים של האדם שנאלץ להשתמש במבנה דיסוציאטיבי הם מלחמת גרילה במגוון קולות שהוא חווה כפועלים נגד או מקטינים את ה-"me", שמאשימים אותו בטיפשות, פחדנות, סדיסטיות, חוסר שפיות, בוגדנות, והגרוע מכל - נאיביות. על מנת להילחם בקולות הללו, האינדיבידואל יפתח מנגנונים, בתוך הסגנון האישיותי שלו, בשביל להמשיך לתפקד למרות הקולות הללו, וינסה באופן נואש להשתיק ולמסך את הקיום שלהם. כתוצאה מתהליך זה, מבנה אישיות דיסוציאטיבי יתפתח, יהפוך לשגרה ויתייצב.
נורה קרלטון ואיימי ברמן סיכמו את הפרק השלושה עשר בספר "Standing in the spaces" פסיכואנליזה, דיסוציאציה וארגון אישיות והוא מובא כעת בפורטל בטיפולנט באדיבות קבוצת שיח לפסיכותרפיה התייחסותית
להמשך קריאת סיכום הפרק המלא, לחצו כאן
