אין רגע דל – הפסיכולוגיה של השעמום

קירסטן וייר, מיניאפוליס

למרות ששעמום הנה תופעה נפוצה ואוניברסלית, עולם הפסיכולוגיה כמעט ולא חקר אותה. בשנים האחרונות מחקרים חדשים מבקשים להתחיל ולענות על שאלות שונות, כגון מי משתעמם? האם שעמום טוב או רע? ובראש ובראשונה - מהו שעמום?

כיצד מגדירים שעמום?

ד"ר ג'ון איסטווד (John Eastwood, Phd), פסיכולוג מאוניברסיטת יורק שבטורונטו (York University), סקר את הספרות המקצועית הקיימת בנושא שעמום, וראיין עם חוקריו מאות אנשים, אודות האופן בו הם תופסים את חוויית השעמום שלהם. ממצאי המחקר הראו ששעמום אינו רק חוסר מעש, אלא מצב בו אנו מבקשים לגלות מעורבות בסביבה שלנו, אך לא מוצאים גירוי שיתפוס את הקשב שלנו (Perspective on Psychological Science, 2012). לפי איסטווד, שעמום נמצא קשור למצבי עוררות גבוהים ונמוכים כאחד. ישנם מקרים בהם השעמום נחווה כתחושת עייפות גדולה, בעוד במקרים אחרים אנו מוצפים באי שקט. לא פעם השעמום מאופיין בתנועה חוזרת בין שני מצבי העוררות הללו.

הפרעות קשב וריכוז ודיכאון

ד"ר ג'יימס דנקרט (James Danckert, Phd), מרצה לקוגניציה ומדעי המוח באוניברסיטת ווטרלו (University of Waterloo) מצא כי אנשים המתקשים למקד את הקשב שלהם, נוטים יותר לתחושת שעמום. כחלק מכך, אנשים עם הפרעות קשב וריכוז מוצאים עצמם משועממים יותר משאר האוכלוסייה (Experimental Brain Research, 2012). לא פעם אנשים מבלבלים בין דיכאון לשעמום. למרות שהתופעות עשויות להחוות באופן דומה, דנקרט מסביר כי מדובר בשתי תופעות נפרדות, אך בהחלט קשורות זו לזו (Journal of Social and Clinical Psychology, 2011). למשל, נמצא כי שעמום הנו גורם סיכון לדיכאון, שכן אנשים משועממים מנותקים מפעילות מספקת ולכן עלולים להתמקד בתחושות שליליות שלהם באופן הולך וגובר. במצבים אלו טיפולי פסיכותרפיה כגון טיפול פסיכודינמי או טיפול קוגניטיבי התנהגותי לסוגיו, עוזרים לחבר את האדם מחדש לעשייה ויצירה ובכך מקלים על תחושות הדיכאון והשעמום כאחד.

מחפשים אחר גירויים וריגושים

מחקריו של איסטווד מראים כי שעמום קשור לקושי להשתמש ברגש בתור מצפן אישי. למשל, נמצא כי אנשים עם אלקסיתימיה, מצב בו אדם לא מסוגל להגדיר ולתאר את רגשותיו, נוטים במיוחד לשעמום. נראה כי רגשות עוזרים לנו לנווט מחוץ ולתוך מצבי עשייה שונים. ככל שהכוונה זו פחות חדה, כך אנו יותר מדשדשים במהלך החיפוש אחר פעילות מספקת (Personality and Individual Differences, 2007). ומה בדבר ריגושים? מחקרים מראים כי שעמום מאפיין הן את אלו אשר רגישים מאוד לגירויים, והן את אלו שרף הגירוי שלהם גבוה במיוחד. אלו המחפשים ריגושים באופן תדיר, למשל באמצעות ספורט אקסטרים, נוטים לתפוס את העולם בתור מקום המתנהל בעצלתיים. לעומתם, אנשים הרגישים מאוד לגירויים, למשל אנשים עם הפרעות חרדה כגון הפרעת חרדה מוכללת או חרדה חברתית כלשהי, מרבים להתכנס בתוך עצמם ולהתרחק מהעולם. בשני המצבים הללו שעמום הנה תופעה נפוצה.

שעמום ותחושת משמעות בחיים

החוקר ואן טילברג (Van Tilburg) מאוניברסיטת לימריק (University of Limerick), מצא כי לשעמום השפעות מעניינות על מצבנו המנטלי. במסגרת מחקר שערך התבקשו נבדקי קבוצת הניסוי לעסוק בפעילות משעממת - לצייר שוב ושוב צורה, ולהעתיק פסקאות של טקסט משמים. קבוצת הביקורת ביצעה פעילות זו למשך זמן קצר יותר. לאחר מכן התבקשו שתי הקבוצות להעלות זיכרונות שונים שלהם. ממצאי המחקר הראו כי נבדקי קבוצת הניסוי העלו זיכרונות יותר נוסטלגיים, ותפסו את החיים שלהם כיותר משמעותיים (Emotion, 2012). ואן טילברג מקשר בין שתי התופעות ומסביר כי נוסטלגיה קשורה ליכולת שלנו להסתכל על חיינו באופן רחב יותר, ולכן מעודדת את היכולת למצוא משמעות.

במחקר אחר של ואן טילברג, קבוצת נבדקים באירלנד השתעממה באופן דומה למחקר הראשון, ולאחר מכן התבוננה בתמונות של סמלי אירלנד ובשמות איריים טיפוסיים. בשלב הבא התבקשו הנבדקים להמליץ על גזר דין לפושע היפותטי, אירי או אנגלי. ממצאי המחקר הראו כי הקבוצה שהשתעממה גילתה יותר רגשות פטריוטיים מקבוצת הביקורת, אך לצד זאת גם הביעה יותר אנטגוניזם כלפיי אנשים מחוץ לקבוצת הלאום. במסגרת זאת הנבדקים שהשתעממו שפטו יותר בחומרה את הנאשמים האנגליים, לעומת האיריים (Personality and Social Psychology Bulletin, 2011). ואן טילברג מסביר כי כאשר אנו משועממים, אנו חשים חוסר משמעות ומחפשים אחר גירוי שיפיג את התחושה הזו. מצב זה עשוי להוביל להיאחזות ברעיונות ועיסוקים שלילים או חיוביים כאחד.

שעמום מודרני

בעולם האלקטרוני של ימינו, אנו מופגזים לא הרף בגירויים. טלפונים חכמים, רשתות חברתיות, סרטונים או הודעות טקסט, אלו ואחרים דורשים את הקשב שלנו, כמעט מסביב לשעון. יחד עם זאת, נראה כי תופעת השעמום לא נעלמה, ויש הגורסים כי להפך, רק הלכה והחריפה. דנקרט מסביר כי גם אם הגירויים השונים תופסים את הקשב שלנו, אנו מתמקדים בהם לטווח הקצר בלבד, ובטווח הארוך מוצאים פחות ופחות דרכים להעסיק את הקשב שלנו, כך שהשעמום בפועל גובר.

ד"ר תרזה בלטון (Theresa Belton, Phd), חוקרת מביה"ס לחינוך ולמידה באוניברסיטת איסט אנגליה (School of education and lifelong learning , University of East Anglia), ערכה ב-2001 מחקר אשר ביקש לבדוק את הקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין דמיון אצל ילדים. תרזה מצאה כי ילדים אשר התבקשו להמציא סיפורים, התבססו בעיקר על חוויות ישירות שלהם, ופחות השתמשו בדמיון. היא ייחסה את התופעה לאופן שבו הילדים פתרו תחושות שעמום באמצעות צפייה בטלוויזיה (Media, Culture and Society, 2001). נראה שכאשר ילדים בזמן שעמום בוהים בטלוויזיה, הם פחות פונים לעולמם הפנימי בכדי ליזום פעילות ועניין.

לשעמום פנים רבות, באם זאת כשממה מנטלית או ככר פורה לרעיונות חדשים. נראה כי עולם הפסיכולוגיה נמצא בתחילת דרכו בחקר התופעה, וכי דרושים מחקרים נוספים כדי להמשיך ולהבין מתי להתמסר לתחושת השעמום, מתי להילחץ ממנה, ולא פחות חשוב מכך - כיצד?

ביבליוגרפיה