מיכה אנקורי
רשימה זו נכתבה כתגובה למקבץ המאמרים הצצה אל פסיכולוגיית העצמי, "בטיפולנט" 12/11/2013.
הצגת פסיכולוגיית העצמי על פי קוהוט, כפי שבאה לביטוי במאמרים השונים, מציגה את האדם לכשעצמו כיצור אבוד ונואש בעולמו, שרק זולת כלשהו (אב, אם או תחליפיהם) עשוי להציל אותו מתהומות נפשו.תפיסה זו בנויה על הבדידות של בן המאה העשרים ועל תחושות הניכור והריקנות שמאפיינות את תקופתנו, אשר פתרונן הוא דמות מיטיבה ומנחמת - זולתעצמי.
לפיכך העצמי הוא בעצם מצבי-אני שנבנים כעלוקה על פני קשרים בעלי ערך רגשי גבוה - ובלעדיהם נגזרים על היחיד בדידות, ייאוש, אבדן.
האמנות והספרות, המיתוסים הקדומים וסיפורי העם, העמידו במרכזם את דמות הגיבור שמגלה בתוך עצמו ומתוך בדידותו את הכוחות הנחוצים לדרך, למסע, לחיים. הוא שיכול להסתפק בעצמו, והוא גם מי שיכול ליצור קשרים עתירי משמעות וחירות. בשפתנו נוכל לומר שהגיבור המיתי מגבש את האני שלו מתוך דיאלוג עם דימוי self שמצוי בתוכו. לעומת זה גיבוש העצמי על פי הפרשנות לקוהוט במאמרים הנ"ל, הוא תהליך שבו התינוק, הילד, הבוגר, ניזון מזולת שמספק לו את חוויותיו ואת משמעות חייו - הזולת עצמי הוא תחליף דחוק לאם ולאב שהכזיבו. לא כן הגיבור בסיפורי העם ובמיתוסים הקדומים. הוא יתום (משה, אדיפוס, תיזיאוס, פרסיאוס) שמגלה את ההורות שבתוכו ומפלס בכוחות עצמו את דרכו לעבר אינדיבידואציה - מסע שהוא משמעות חייו.
העמדה התראפויטית הנגזרת משתי תמונות אלו שונה בתכלית: בעוד שעל פי דגם הגיבור המיתי על המטפל לעזור למטופל לגלות את הכוחות הגנוזים בתוך עצמו, ומתגלים בין השאר בחלומותיו, הרי על פי המודל הקוהוטיאני, כפי שהוצג, תפקידו של המטפל לעזור למטופל לגלות דמות מבינה, אמפטית וחומלת - ומסיבות מובנות רצוי שזה יהיה המטפל. השדר המועבר למטופל הוא מאד ברור: היתה לך אמא רעה ואבא חלש, עכשיו הגעת למקום הנכון.
על יסוד המיתוסים הקדומים וסיפורי העם, הגיע יונג למסקנה שסמלי "עצמי" ודמויות "עצמי" הן פרסוניפיקציה של ארכיטיפ מרכזי שמצוי בנפש האדם. אין העצמי נבנה מהתנסויות - הוא קודם להן ומהווה כלי להכלתן. ארכיטיפ זה הוא מעבר לחלקי הנפש השונים - הוא מהווה את הכללתם של חלקי הנפש. הוא מכיל את מגמות האינטגרציה המוטבעות בנפש ואת הכוח המרפא שאליו על הטיפול להתכוון. לפיכך בצד היסוד האימננטי שבעצמי, יש בו גם יסוד טרנסצנדנטי. לא בכדי אנו מוצאים דמיון רב בין דימויי האל בתרבויות שונות ורחוקות זו מזו. תפיסת האל היא השלכה אישית וקולקטיבית של העצמי ולפיכך הוא מכיל את סמלי האחדות, ההתפתחות, הדרך, המסע ומטרותיו. ישנן דתות שאין אלוהים במרכזן, אולם תמיד יהיו בהן דמויות self: בודהיסטווה, האטמאן, שאמאן (1).
כאשר ניטשה הבין שהתרבות המערבית עתידה להפסיד את אלוהים בתהליך החילון ("אלוהים מת") הוא הבין שעל האדם לגלות בתוך עצמו את האיכויות שיוחסו לאלוהים, ולאלה הוא קרא "על-אדם". ה"על אדם" הוא דימוי "עצמי" ותיאורו המופלא מצוי בדמותו של זרתוסטרא (2).
כאשר החילון הגיע לשיאו במאה העשרים נוצרו כמה ערוצים שנועדו לפצות על האל שהכזיב: תנועות לתיקון חברתי יצרו "דתות" חדשות (הסוציאליזם), הניו-אייג' זועק נואשות "הכל אחד" ומחזיר בכוח את אלוהים למשוואה, ואילו פסיכולוגיית העצמי, אשר הבינה שאין הנפש מובנת מתוך חלקיה ומנגנוני פעולתה בלבד, המציאה זולתעצמי שמהווה פיצוי-דחק לאל שאבד ועל הדרך נועד לפצות אותנו המטפלים על הירידה הדרמטית במספר הפונים אלינו, שהרי אנו עוטים על עצמנו את דמות הזולתעצמי.
מנגנון זה של פיתוח תיאוריה שמגלה אמפטיה עמוקה למצוקות המטפלים מתגלה גם בעיסוק האינסופי בדמות המטפל בעיני המטופל (כמו מאמרו של Gedo על האידיאליזציה של דמות המטפל, המופיע בפורטל). הבנת ה-self כדימוי ארכיטיפי בנפשו של המטופל מאפשרת התחברות לכוחות המרפאים של המטופל גם במקרה של השלכות על המטפל. במאמרו של Gedo המצוטט אנו קוראים: "במקרים רבים תסכול הצורך באידיאליזציה של המטפל מייצר זעם אשר מפורש גם הוא כהתנגדות וכך הצורך ההתפתחותי באידיאליזציה של ההורה/מטפל שוב אינו מסופק".
במקום החיטוט העקר ביחסים הטרנספרנסיאליים עלינו לראות את האידיאליזציה כהשלכה של האספקט המרפא והמושיע של ארכיטיפ ה-self. את ההשלכה יש להעלות לשורשה בנפשו של המטופל - הרי כאן טמונים כוחות הריפוי האמיתיים.
זרתוסטרא, כמו במיתוסים רבים, נוטש את תלמידיו ברגע הקריטי, ובכך מעביר אליהם את מעשה השינוי וההתפתחות. במונחי הפסיכולוגיה זוהי החזרת הפרויקציה אל מקורותיה. כמה שונה נטישת התלמיד על ידי המדריך (זרתוסטרא, לאו טסו, ג'לאל א-דין אל רומי, רבי נחמן מברסלב) מפיתוח תלות קוהוטיאנית בזולתעצמי.
יונג אומר על התפיסה הסימבולית של העצמי: ה-self אינו אלא קונספט פסיכולוגי. מבנה שמשרת את בטויה של מהות בלתי ניתנת לידיעה, שאיננו יכולים לתפסה, מאחר שבהגדרתה היא מעבר ליכולת התפיסה וההשגה שלנו. ניתן לכנותה "דימוי אלהים שבתוכנו". הראשית של כל החיים הנפשיים שלנו נראית מושרשת במעמקי נקודה זו, וכל מטרותינו הגבוהות ביותר נראות כחותרות לקראתה (3).
מובן על פי הגדרה זו שכל ניסיון לקונקרטיזציה של הדימוי מחטיא את משמעותו העמוקה של הסמל, ובכלל זה סמל העצמי. הפיכת העצמי לזולת בשר ודם שבו תלוי האדם פורקת מן הסמל את איכותו ומציגה את היחיד מעורטל מכוחותיו.
לפיכך גילוי העצמי הוא בראש ובראשונה מסע פרטי-אישי, כמוהו אנו פוגשים תדיר במסורות המיסטיות. באופן פרדוקסאלי, אומר גרשם שלום, המתבודד במערה שעניינו בגילוי צפונות נפשו, קשור לחברה אף יותר מחבריה. (עוד דבר, המאמר "מיסטיקה וחברה").
תרבותנו, בין השאר בהשפעת הפסיכואנליזה, הפסידה את הערכים הטמונים בתפיסה המיתית לטובת השקפה מדעית, רציונלית וחומרנית. כתוצאה מכך נוצר געגוע אל הנסתר לאחר שאבדו הכלים הטבעיים להבנתו. לפיכך לא נתפלא לראות את הנהיה הרווחת בימינו אל תורות המזרח בפרשנותם המערבית, ואת המשיכה אל פסויודו-מיסטיקה בדמותן של אסטרולוגיה, נומרולוגיה, קריאה בקלפים וכיו"ב. הקונקרטיזציה של סמל העצמי וזיהויו עם אנשים בשר ודם מוליכה לתלות פתולוגית ב"מורים רוחניים", בגורואים למיניהם וברבנים.
התפיסה הסימבולית במיטבה מלמדת שלא מן הזולת בונה היחיד את העצמי אלא מתוך גילוי מהותו הפנימית מעניק היחיד לעצמו ולחברה תבונה נאורה אודות עצמו, אודות אדם ועולם - ולאלה על הטיפול להתכוון.
1. ק.ג. יונג, זכרונות חלומות מחשבות. הוצאת רמות, 1994.
2. ניטשה, פ. כה אמר זרטוסטרא. הוצאת שוקן, 2003.
3. ק.ג. יונג, 399 (C.W. 7 PAR)
