מה מביא לסיום הטיפול טרם זמנו? סיכום ממצאים מחקריים

סיום טיפול טרם זמנו הוא אחת החווית המתסכלות ביותר עבור מטפלים, ולמרבה הצער גם אחת השכיחות בהן: Lazaratou et al (2006), למשל, מצאו כי כ-58% מהמטופלים סיימו את הטיפול מוקדם מכפי שהמליץ המטפל, ו-Baum (2007) מצאה כי סיום הטיפול טרם זמנו על ידי המטפל נוטה להיות קשה ומלווה ברגשות שליליים. בהתאם, לא פלא שמחקרים לא מעטים נערכו במטרה לזהות את "גורמי הסיכון" לנשירה מוקדמת.

גורמים הקשורים במטופל

באופן טבעי אנו נוטים לשער כי מאפיינים מסוימים של המטופל מגבירים את הסיכון לנשירה מוקדמת מהטיפול, אך הנחה זו נכונה באופן חלקי בלבד.
Ogrodniczuk et al (2008) בחנו את גורמי הסיכון לנשירה מוקדמת בקרב מטופלים בעלי הפרעות אישיות ומצאו כי מטופלים צעירים, שאושפזו בעברם על רקע קשיים פסיכיאטריים, התנסו בעבר בקבלת שירותים טיפוליים במערכת הבריאות הציבורית ואובחנו כבעלי סימפטומים חמורים יחסית של אישיות גבולית היו בסיכון גבוה לנשירה. בדומה, Masson et al (2007) מצאו כי בקרב מטופלות עם הפרעות אכילה, קיומן של הפרעות קו-מורבידיות ניבאו נשירה מוקדמת.
Ingenhoven et al (2012) מצאו כי בניגוד להנחות קודמות, אבחנה על פי ה-DSM וחומרת ההפרעה הפסיכיאטרית לא ניבאו את משך הטיפול. לעומת זאת, היבטים פסיכודינמיים הנוגעים לרמת התפקוד הנפשי ניבאו את משך הטיפול ואת הסיכוי לסיום מוקדם מדי שלו: מטופלים בעלי ארגון אישיות גבוה ורמת תפקוד נפשי טובה נטו להישאר בטיפול לתקופת זמן ממושכת יותר ביחס למטופלים בעלי ארגון אישיות נמוך המאופיין בנטייה מוגברת לריכוז בעצמי ולפרגמנטציה של האגו.

גורמים הקשורים בתהליך הטיפולי

לצד גורמים הקשורים באישיות המטופל וסוג הפרעותיו, נהוג להניח כי גורמים הקשורים בתהליך והקשר הטיפולי משפיעים אף הם על מידת הסיכון לסיום הטיפול טרם זמנו. כך, למשל, Drieschner& Verschuur (2010) מצאו כי מידת מעורבותו של המטופל בטיפול השפיעה באופן משמעותי הן על הסיכוי לנשירה והן על איכות תוצאות הטיפול. בדומה, Chasson et al (2008) מצאו כי חומרת הסימפטומים טרם הטיפול לא ניבאה את הנשירה המוקדמת של ילדים מטופלים, אך עוצמת הסימפטום והמצוקה בפגישות שנערכו מעט לפני הנשירה אכן ניבאו אותה. ממצא זה מחדד את ההבנה שחומרת הסימפטום הראשוני אינה משפיעה בהכרח על הסיכוי לנשירה, אך התהליך הטיפולי ומידת האפקטיביות הנתפסת שלו אכן משפיעים עליה.
Masson et al (2009) אף מצאו כי מטפלים תיארו את הטיפול במטופלות שנשרו מתוכניות טיפול בהפרעות אכילה כמלחיצות ומעוררות יותר מחלוקות צוותיות ביחס למטופלות שהשלימות את התוכנית הטיפולית וסיימו אותה בתמיכת הצוות הטיפולי.
לצד ממצאים אלו, לא מפתיע כי לאיכות הברית הטיפולית יש קשר ישיר לסכנת הנשירה המוקדמת. באנליזה מקיפה של מחקרים אשר בחנו את השפעת הברית הטיפולית על נשירה של מטופלים בוגרים, Sharf et al (2010) מצאו כי מטופלים אשר הברית הטיפולית שלהם עם מטפליהם היתה חזקה יותר, נטו פחות ממטופלים עם ברית טיפולית חלשה לסיום הטיפול בטרם עת. ממצא זה נמצא חזק יותר. עם זאת, ממצא מעניין בהקשר זה הוא ממצאה של Schrag (2005) אשר בחנה את השפעת הברית הטיפולית על הסיכון לנשירה בטיפול בילדים עם הפרעות התנהגות, ולא מצאה קשר בין איכות יחסי המטפל-מטופל לסיכון לנשירה מוקדמת. לעומת זאת, איכות הקשר בין המטפל לבין הורי הילד המטופל ניבאה את הסיכון לנשירה מוקדמת לעומת השלמת התוכנית הטיפולית.