כולם רוצים לחיות

סיגל פלינט

רבים מתייחסים ל"מראה" שמוצבת לפנינו עכשיו המשקפת לנו את הפגיעות והשבריריות שלנו ואת ההזדמנות שבהרהור על הזמניות.

מי שאמר לנו, עוד לפני קורונה "קחו לכם רגע את הזמן לחשוב... ולהרהר... על הדבר הזה שאתם יום אחד לא תהיו... ובואו תראו איך זה יהיה..." היה המחזאי חנוך לוין, ששנה שעברה מלאו עשרים שנה למותו.

כך למשל קורה במחזה "כולם רוצים לחיות", שעלה בקאמרי ב-1985 בבימויו של לוין. המחזה משקף לנו את המאבק לחיים אומנם הממשיים, אבל גם בודאי אילו החברתיים, הפוליטיים או הסימבולים, שלמענם כול האמצעים כשרים, אפילו הקרבה של יתומים.

במחזה "כולם רוצים לחיות", אכן, כולם רוצים לחיות ולכן צריך "קומבינות" כדי להתחכם למוות.

כך בלילה אחד, לביתו של פוזנא, רוזן פולני, שיש לו הכול, מגיע מלאך המוות, וטוען שזמנו הגיע. בעוד פוזנא מתחנן לנפשו, הוא שם לב שמלאך המוות מבקש לו את פוצנא- והוא הרי פוזנא- בז' ולא בצ'.

הרוזן שנאחז בטעות, התלויה על אות, אינו מוכן לוותר ונלחם על חייו. פוזנא, מקבל ארכה ומוזמן לחפש לעצמו מחליף שילך, שיבוא במקומו, וכל זה רק עד יום ששי. פוזנא מתחיל במסע החיפושים. תחילה, הוא מחפש במקומות שבהם המוות, כביכול, ודאי וקרוב, קרוב מאוד. הוא פונה לחולים בבתי חולים, לגוססים.והם, לדאבונו, לא מוכנים להתחלף עימו, הם רוצים להמשיך לחיות. פוזנא מתחנן אפילו בפני הוריו הזקנים, שיסכימו להחליף עימו, אבל גם הם מסרבים.

אף אחד לא מוכן להתחלף עימו --- עד שהוא מרמה ילד יתום (בשם "גנץ") למחוק:

הרוזן: ילד בוא הנה- אתה יודע מי אני.. רוצה להחליף אותי?

יתום:מי לא היה רוצה להיות בעל אחוזה.

הרוזן: רואה שם את הדוד ההוא- זה מלאך מהשמיים.. לך תגיד לו "אני רוצה להתחלף עם הרוזן" הוא עשוי לשמוע לך

יתום: אבל אז אדוני לא יהי רוזן

הרוזן: אהה נכון.. אבל אני פשוט אוהב ילדים

חנוך לוין לא ריחם על ילדי הגן (ולא עלינו). הילדים, שהופיעו במחזותיו שלמו על הפעולות של המבוגרים האחראיים. גם במחזה הזה, הילד אינו מבין לקראת מה הוא הולך ומה היא המשמעות האמיתית בהפיכתו לרוזן פוזנא. לעומתו, המוות, הוא שמתמרמר על הבחירה וטוען שרומה. בסופו של דבר זה המוות, עצמו, חס על ילדים.

האלמנט הזה, שבמוות או ברגע המוות, יש איזה חמלה או חסד, מצוי בשלושת המחזות האחרונים של לוין. לוין שנפטר באוגוסט 1999 עבד בזמן מחלתו ועד מותו על שלוש מחזות ההולכים בחושך, אשכבה והבכיינים. בשלושת המחזות יש טיפול שונה במוות המבטא משהו מטאפיזי, שמבקש אחר יופי ונחמה, זאת בשונה ממחזות שנכתבו לפני כן.

"אני חושב שהפתרון עבורנו כעת הוא הומור, הוא אהבה" אומר אלן דבוטון במוסף של הארץ (27.3.20). "במובן שבו אנו מבינים שאנשים אחרים שרויים גם הם בסבל כעת, וזקוקים לאותו הדבר שלו אנו זקוקים- אהבה וחברות. ... חברות בימי עצב, קושי ופחד. משום מה התרגלנו להאמין שהחברות היא לחלוק את הזמנים הטובים, אבל ההפך הוא הנכון. חברות היא לחלוק את הכאב, הפחד, החרדה, האומללות. נזדקק מאוד לחברינו בחודשים הקרובים."

ועוד דבר אומר דה בוטון אומר ובזאת אני מסכימה עימו מאוד- יש לחפש את התקווה יותר מתמיד והיא מצויה באומנות." אומנים ריאליסטיים ומלאי תקווה.. יודעים שהחיים הם סבל, שהם מלאים בכאב, וזו הסיבה שתקווה חשובה כל כך...זו הסיבה שציור של לימון.. או מחזה של חנוך לוין (תוספת שלי), חשובים כל כך... כולנו הולכים לאותו המקום אבל בדרך לשם יש פירות נפלאים. דברים יפים ומלאי תקווה שעלינו לנצור, כי יותר מאי פעם הם הופכים את חיינו לכאלה שכדאי לחיות אותם."

סיגל נוסבוים פלינט, פסכודרמטיסטית ואנליטיקאית קבוצתית, מדריכה מוסמכת מטעם יה"ת. מלמדת בתוכנית לתואר שני לטיפול באמצעות אומניות, במכללת סמינר הקיבוצים ובדימול- בית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים. מכורה לתחום הטיפול בהתמכרויות בכלל והפרעות אכילה בפרט. מטפלת דרך פרספקטיבות פמיניסטיות והתייחסותיות וגישות ממוקדות גוף.