צוות בטיפולנט
מחקר שפורסם לקראת סוף 2008 מצביע על כך שגורם מרכזי המשפיע על הנטייה לעשן הוא עמדות לגבי עישון המתבססות בגילאי הילדות המוקדמים. כבר בגיל שבע מחזיקים ילדים בעמדות מאוד נחרצות לגבי עישון, אשר מושפעות ממסרים חברתיים ומשפחתיים. במחקר נבחנו עמדותיהם של 700 ילדים בני עשר לגבי עישון. שבע שנים לאחר מכן נמצא כי בקבוצת הילדים אשר החזיקו בעמדות חיוביות היו כ-35% יותר מעשנים מאשר בקבוצת הילדים בעלי העמדות השליליות.
אחת השאלות המטרידות חוקרים רבים היא מדוע אנשים מעשנים למרות המודעות הרבה לנזקי העישון וההשקעה הרבה של משרדי הבריאות בפרסום נגד עישון.
אחד המחקרים אשר ניסו לספק הסבר לתופעה זו הציע כי יעילותם של מעשנים בלמידה מטעויות נמוכה מזו של אנשים שאינם מעשנים: המחקר נערך באמצעות שימוש ב-FMRI תוך התמקדות באיזורי מוח הנוגעים לתהליכי קבלת החלטות במהלך משחק בתחום ההשקעות. ממצאי המחקר הצביעו על כך שקבוצת המעשנים השתמשה ברמזים ותהליכי קבלת החלטות בלתי רלוונטיים בעוד שהלא-מעשנים התעלמו מרמזים ותהליכים אלו. לטענת החוקרים, פעילות הדופאמין המוגברת של המעשנים מתערבת ופוגעת ביכולת ללמוד מטעויות ונטייה זו מקשה גם על השימוש באינפורמציה הנוגעת להשפעות השליליות של העישון.
מחקר נוסף, אשר פורסם ב-2007, מציע כי הקושי בהפסקת העישון נובע מתפקידו המשמעותי של הניקוטין בויסות גירויים: אחד מתפקידיו של התלמוס הוא ויסות וחסימת גירויים עודפים מהסביבה. ניקוטין מסייע לתלמוס בתפקיד זה ולכן מביא לרגיעה וירידה בעצבנות. עישון ממושך מרגיל את התלמוס לקבלת הסיוע החיצוני ולכן ומקטין את היכולת הטבעית לווסת את הגירויים, ובהתאם מגביר את הסיכוי לשוב ולעשן.
אחוז המעשנים בקרב אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות גבוה פי שניים מאחוז המעשנים בכלל האוכלוסיה; הסכנה הנשקפת לחייהם בעקבות נזקי העישון גבוהה בהרבה מזו שנשקפת להם בעקבות ההפרעה בעקבותיה פנו לטיפול.
בין 4-6% מהאנשים המנסים להפסיק לעשן ללא עזרה מקצועית או תרופתית אכן יצליחו בכך, ופי ארבעה יצליחו באמצעות טיפול מתאים. יעוץ המשולב עם טיפול תרופתי מביא לתוצאות היעילות ביותר, אך טכניקות המתמקדות בפתרון בעיות, זיהוי "טריגרים" לעישון ורכישת מיומנויות חלופיות נמצאו כיעילות גם כן.
Price Michael, Against Doctors' Orders, Monitor on Psychology, Vol 39 (10), p. 34-36.
Munsey Christopher, Help your Client Kick the Habbi, Monitor on Psychology, Vol 39 (10), p. 38-40.
