אור דוד
הכנס אודות חלימה בפסיכואנליזה הפוסט-ביוניאנית בהשתתפות ג'וזפה צ'יביטרזה, התקיים ב-24.3.2017, במסגרת תכנית לימודי ההמשך "זוויות מתחלפות: ביון וויניקוט" של מרכז ויניקוט בישראל, בביה"ס לאמנויות קמפוס אריסון. הכנס התמקד בתיאוריית השדה של ביון ודוברו המרכזי היה ג'וזפה צ'יביטרזה, פסיכואנליטיקאי איטלקי ממובילי גישת השדה האנליטי בעולם.
בתחילתו של הכנס הסביר צ'יביטרזה כי תיאוריית השדה מתייחסת למרחב הטיפולי כאיזור חי, שדה רגשי והתייחסותי, המכיל לא רק את המטופל והמטפל אלא גם את זהותם, ההזדהויות וההשלכות שלהם. מתוך כך, הגישה מתייחסת למה שקיים ונוצר בין מטפל למטופל, כולל ההעברה וההעברה הנגדית כיצירה משותפת. דוגמא ליצירה משותפת וספונטנית כזו, ניתן לראות בוינייטה שהציג צ'יביטזרה בתחילת דבריו:
"הפגישה הטיפולית קרובה לסיומה והמטפל והמטופלת שניהם עירניים לכך. כחמש דקות לפני סוף הפגישה המטופלת מפסיקה לדבר והמטפל חושב לעצמו, הממ... זה חדש! בדרך כלל הסיום דחוס בכל מה שלא הספיקה לומר. לאחר שתיקה, רגע לפני שהיא הולכת, המטפל אומר, זה כאילו ששמת את עצמך בסטנד-ביי לקראת סוף. המטופלת נעצרת, חושבת לרגע ואומרת, כן! משהו בין ביי-ביי, לסטנד ביי מי (Stand by me), שניהם צוחקים."
הרצאתו הראשונה של צ'יביטרזה עסקה בדרך בה החלום ממחיז את חיינו הנפשיים, כאשר הוא נותן צורה לסימפטומים גופניים ונפשיים כאחד. ההרצאה נפתחה בחלום מבעית עליו סיפרה מטופלת של צ'יביטרזה, אשר סבלה באותה תקופה מדלקות אוזניים חמורות ומפחד ממשי לאבד את שמיעתה. בחלום, היא נמצאת במכונית בצד של הנוסע, כאשר מלמעלה מומטרים עליה צמיגי מכוניות וציפורים מתות אשר צובעות באדום את שמשת הרכב. לצד תחושת הפחד בחלום, המטופלת חשה כי המוזרות שבסיטואציה ריתקה אותה, ולכן בחלום המטופלת החליטה לצלם את המתרחש בטלפון שלה.
ככותרת משנה, ההרצאה עסקה בחיבור שבין הגוף לנפש וצ'יזברטה הציע כי ניתן להתבונן עליו גם כרצף בין פרסונליזציה לדה-פרסונליזציה. צ'יביטרזה הסביר כי החוויה השכיחה ביותר של דה-פרסונליזציה מתרחשת כאשר טראומה, גופנית או נפשית, משנה את תחושתנו הגופנית הרגילה - או אז אנו מבינים, מתוך כאב, שאנחנו חיים במקום לא מוכר ולעיתים קרובות נוצרת התחושה כי עורנו איננו שלנו. החלימה, אשר מתקנת ובונה באופן מתמיד את העור הנפשי המגן עלינו מפני השפעות המציאות, משקפת תהליכים כגון אלו. צ'יביטרזה, בהסתמכו על ביון, ציין בנוסף לכך כי מטרתו של תהליך החלימה היא לתת משמעות לתחושות ורגשות ראשוניים, ובכך להפוך אותם לנסבלים יותר ולניתנים לעיכול.
כך, הספק חלום ספק סיוט של המטופלת, אומר צ'יביטרזה, ממחיז באופן פואטי את מצוקתה. עבורה, מצבה הרפואי הוביל לכך שקולות של אחרים הפכו לצלילים מתכתיים ומרוחקים, וקולה שלה גם הוא נעלם. הדימויים שבסיוט אינם מזכירים ישירות את הטראומה המתהווה לה נתונה המטופלת, אולם אם אנו חושבים על חלימה כעל מטאפורה לחוויה הרגשית הנוכחית, כאשר הסיבה שלשמה נחלם החלום היא לחולל טרנספורמציה ברגשות קשים ולהפוך אותם ניתנים לעיכול ולהבנה, ניתן לראות כי החלום הצליח במידה מסוימת להשליט סדר בבלבול של המטופלת והעניק דימויים לחוויות גופניות.
צ'יביטרזה הוסיף כי בימים שלאחר החלום, חזרה המטופלת שוב ושוב אל החלום, בניסיון להבין את הסוד שבו, להזין את עצמה באמצעותו ולמצוא לו משמעות אפשרית. הוא ציין כי ניסיון זה הופיע גם בחלום עצמו, ברעיון שהיא יכולה ללכוד את המתרחש בעזרת מצלמת הווידאו בטלפון שלה, ובכך להכיל אותו, אך גם ברמה המוחשית של דיבור על החלום עם אחרים. הוא הוסיף כי רעיון זה נסך בה ביטחון במעין תחושה שלא הכול אבוד. כך, המטופלת המצלמת את המתרחש במצלמת הטלפון שלה, המנסה גם בזמן הערות (באופן לא מודע) לתעד ולספר את הטראומה שלה לעצמה, לסובביה ולמטפל שלה, פועלת על מנת לתקן את הברית בין הנפש לגוף בו היא שוכנת, ולגשר על הפער בינה לבין איך שהיא תופסת ונתפסת על ידי סובביה.
את הפעולה של הצילום בעת החלום צ'יביטרזה מכנה הפונקציה הפואטית של הנפש, ניסיון לעבודה פסיכולוגית לא מודעת. פונקציה זו פועלת הן בחלום עצמו והן בערות, בדמות 'מחשבת חלום בזמן ערות', של ביון, אשר נחווית לעיתים כ-reverie. צ'יביטרזה הדגיש כי בחר בתואר פואטי כיוון שברגשות עסקינן. כלומר, הענקת המשמעות אינה רק צורך בנתינת משמעות לוגית, אלא יותר מכך זה הוא צורך של הנפש והגוף לתת משמעות למה שקורה לנו. כך, היכולת לחלום אשר קיימת אצל כולם במידה כזו או אחרת, הינה היכולת לכתוב את "הפואטיקה" של הממשי, יכולת שביון מכנה reverie-אימהי וויניקוט מכנה "מושקעות אימהית ראשונית". יכולת זו מסייעת ללידה הנפשית שלנו והיא המכוננת את הברית בין הגוף לנפש עליה אנו מבססים את התחושה הטבעית של החוויות הגופניות שלנו; אותה הברית אשר נפגעת או קורסת כאשר אנו נתונים לחוויות של דה-פרסונליזציה או דה-ריאליזציה (שהינן, לפי צ'יביטרזה, שני הצדדים של אותו המטבע).
צ'יביטרזה הסביר כי הלא מודע, לפי תיאוריית השדה, תמיד מוגדר ביחס לאחר או ביחס לקונטקסט בו הוא נטוע. זוהי למעשה האינטר-סוביייקטיביות של הנפש. מבחינת ביון, הנפש יכולה להתקיים רק בקבוצה, כמו שבעבור ויניקוט, אין דבר כזה תינוק ללא אם. במילים אחרות, סובייקט לא יכול להתקיים אלא על בסיס ההבנה שהוא חלק משדה של יחסים, ומקום משכנו של האגו הוא לעד השדה החברתי. אמנם ניתן להתייחס לסמלים הרבים בחלום, למשל לזהות של הנהג הלא נראה, לציפורים הנופלות ולטלפון כאשליה טכנולוגית של חיי נצח. אך עבודת פיענוח זו, תהיה מנקודת המבט של המטופלת כמבודדת, ולא תסייע להענקת משמעות רגשית אינטגרטיבית (פואטית) לטראומה שחוותה.
באמצעות הדוגמא הקלינית, צ'יביטרזה ביקש להמחיש כיצד החלום מגביר את האותות הרגשיים הזעירים הקיימים בנו, על מנת שנוכל לשים אליהם לב, ולתת להם משמעות. למעשה, זו היא אלומת אור המבקשת את תשומת ליבנו ולשם עלינו להטות את אוזנינו. בהמשך לכך, הוא קישר זאת גם להקשבה שלנו למטופלים. במציאות, מה שנדמה למחשבה המודעת שלנו כהגברה, הוא הייצוג המדויק – גם אם רק לחלקיק שנייה – של האופן בו האירוע נחווה בעולם הפנימי, זוהי ההשפעה הרגשית הממשית שלו. לדברי צ'יביטרזה, זו היא הסיבה מדוע כאשר אנו מקשיבים למטופלים, אם אנו מבקשים לשפוך אור על המציאות הנפשית, עלינו לשים בסוגריים את המציאות הממשית, ולחלום יחד עם המטופל את הפגישה, על מנת לראות מה שהוא רואה באופן רגיש ועדין יותר.
בעת הטיפול, אומר צ'יביטרזה, מוטב להתמקד לא בקשר שבין הטראומה הממשית לחלום, אלא באופן הסיפור של החלום, כנגזרת של הכאן ועכשיו. אז נהיה מסוגלים לחשוב לדוגמה, שהחלום מצביע על אווירה שברירית, או אולי נבין טוב יותר את המחשבה על הרכב ללא נהג. התבוננות כזו תהפוך את חלום הלילה לחלום משותף של הזוג הטיפולי, ותכוון למציאת הנרטיב שעוזר להבין את החוויה הרגשית הנוכחית. חיפוש זה הוא נגזרת של כוונון (attunement) או של להיות אחד-עם (at-one-ment). צ'יביטרזה אומר כי לרוב זה מה שהמטופל צריך, כמו שתינוק זקוק להבנה של האם המבחינה בין בכי המסמן רעב לבכי המסמן כי כואב לו או כי קר לו. הקשבה כזו מהוה חיפוש אחר רגעי מפגש המאפשרים הרחבה של הלא מודע האינטרסוביקטיבי.
צ'יביטרזה נתן דוגמה לעבודתו עם החלום בעת הפגישה, בה נעזר ב-reverie. כך סיפר, שבעוד הוא מקשיב לחלום, וחש כי הוא ממש הולם בו, עלה בראשו סיפור מתוך הספר "אח לשינה" של רוברט שניידר. גיבור הרומן לא סובל מאבדן שמיעה אלא מרגישות-יתר של שמיעה, המכאיבה באותה מידה. הוא לא מסוגל לסנן את הקולות והרעשים של העולם החודרים אליו, ונותר מולם חסר הגנה. למעשה, הסביר צ'יביטרזה, גיבור הרומן סובל מחוויה של דה-פרסונליזציה, אובדן החוויה הגופנית הרגילה שלו, שבמהלכה הוא מפתח כושר שמיעה יוצא דופן, בעוד גופו הופך למפלצת.
צ'יביטרזה מציין כי הצבע הרגשי אשר בולט ב-reverie הוסיף עבורו הבנה בזמן הפגישה. הבנה שאיננה אינטלקטואלית, אך הייתה אינפורמטיבית ביותר, במובנה הגופני והרגשי. בעזרת ה-reverie החלה להתבהר בתוכו האימה של המטופלת כי אובדן היכולת החושית-פיזית תרחיק את כולם ממנה, גם אותו, וכי השינוי הגופני יגרום לה להשתגע ולהפוך למנודה, כמו שקרה לגיבור הרומן בספר. מתוך חוויה זו, הוא יכל לדבר עם המטופלת ב"מבטא של אמת", שייתכן ולא היה מתאפשר אילו היה מגביל עצמו רק להבנה של החלום.
אם נאזין לה, צ'יביטרזה אומר, הפואטיקה של החלום, בין אם בלילה ובין אם בערות, מאפשרת לנו למצוא מחדש את האחדות הפסיכו-סומטית של החוויה, בתוכנו וביננו לבין האחר. וכיצד עושים את זה? לדעתו של צ'יביטרזה, הגורם התרפויטי העיקרי בטיפול (ובטיפול של ילדים רואים זאת בצורה הכי ברורה) הוא ללכת או לרקוד באותו הקצב, לנסות להרגיש ביחד את מה שהמטופל מביא, בין אם זה חלום או "מחשבת חלום בזמן ערות". כאשר אנחנו לא הולכים באותו קצב, דה-פרסונליזציה של המטופל תשתקף בדה-פרסונליזציה של השדה האנליטי, ושדה הסובל מדה-פרסונליזציה יתפקד בצורה קונקרטית או אינטלקטואלית מדי.
מה ניתן לעשות אם כן? צ'יביטרזה עונה בדרך עקיפה; אנו הולכים לסרטים והצגות, או חווים אומנות באשר היא, על מנת להרגיש רגשות. לאחר צפייה בהצגה או מופע מחול נצא מהתאטרון בהרגשה אנושית יותר. החוויה היא אינטלקטואלית, אך גם רגשית. זה האיחוד שאנחנו מנסים למצוא והכלי העיקרי שלנו בזיהוי המשמעות הזו הוא לחלום את הטיפול עם הגוף והנפש, לחבר רגש ומחשבה, בעזרת השפה ובעזרת מאפיינים של שפת הלא מודע - שפת החלימה. על כן, דברינו צריכים להיות מיידיים, תקשורתיים, חיים ובעיקר, פשוטים. עלינו לגשת ללב העניין, בעזרת הסגנון הטבעי שלנו, החתימה הסובייקטיביות שלנו, אשר היא הסימן למעורבות העמוקה שלנו ובה בעת ליכולת להרגיש ולהתבונן ביחד. הוא מצטט מויקטור הוגו באומרו כי סגנון הוא המעמקים של הסובייקט הנקראים ללא הרף אל פני השטח. בסיום דבריו אמר צ'יביטרזה כי אוריינטציה כזו למפגש שמה במרכז את הניסיון המשותף לתת משמעות לחוויה אותה חווים המטפל והמטופל, וגם להשתנות המשותפת שלהם בתהליך. הוא הציע כי כאשר העולם הפנימי של המטופל תופס מקום בתוך השדה האנליטי, ה-being המשותף והפירוש - חד הם.
פסיכולוג מתמחה בשירות הפסיכולוגי של אוניברסיטת בן גוריון ומנהל תכנית המנטורינג 'על הנתיב' בעמותת דולפין של שייטת הצוללות.
