סיגל פלינט
ברגע שהתחילה הקריאה הבהולה לעבור מייד לטיפולים מקוונים, מתוך הנחה שהרצף הטיפולי והתמיכה און ליין, הם מעבר לכול, חשבתי לעצמי, עבור מי זה יותר? עבורי? או עבורם? עבור פרנסתי שלי ושפיות דעתי שלי? או שפיות דעתם.
כאשר נוספו לכך סוגיות אתיות עלה בראשי המחזה של ברטולד ברכט אימא קוראז' והפודקסט המעולה על ברכט, שעלה ב"כאן" תרבות, בו יונתן גת מראיין את דר' דן ערב ודוקטור דוד גורביץ'.
במחזה המפורסם והאכזרי הזה, הממוקם במאה השבע עשרה במהלך המלחמה הנוראית המכונה מלחמת שלושים השנים, אימא קוראז', נודדת עם העגלה שלה ועם הילדים שלה. קוראז' היא מן טפילת מלחמה המבקשת למכור את מרכולתה, מנצלת את התקופה ועושה רווחים מהמלחמה. אבל לא זו בלבד, בסופו של דבר היא מאבדת את ילדיה שלה (להוריד) ומשלמת מחיר בלתי נסבל ובלתי נתפס.
ברטולד ברכט, שנולד ב-1898 בבווריה ונפטר בגיל 58 בשנת 1956, היה אחד מהמשפיעים הגדולים ביותר על עולם המחזאות השירה והתרבות בכלל. הוא כתב וביים מחזות שמוצגים בכל העולם כבר 80 ו-90 שנה מאופרה בגרוש דרך אימא קוראז' ועד מעגל הגיר הקווקזי. אפשר להגיד שהוא אבי אבות של התיאטרון האפי, זה שהציג את העליבות האנושית, את הפתטיות, את הריקבון, את הרשעות וכול זה תוך כדי צחקוק קברטי מלא חיים. יש כאלה שאומרים שאי אפשר לדמיין את עולם התיאטרון בלעדיו, כאלה שיגידו שאי אפשר לדמיין את עולם התרבות בלעדיו, יש כאלה שיגידו שאי אפשר לדמיין את המאה האחרונה בלי ברטולד ברכט.
האומנות והפוליטיקה, מבחינתו, שלובים הם והאומן שם את הידיים שלו "בתוך הביצה" ונוגע במוות, רשעות, פוליטיקה ומלחמה בין בני אדם. הוא יצא נגד הפאשיזם, מה שרלוונטי היום יותר מאי פעם, מכיוון שהוא מייצג איזה עמדה של עיקשות והתנגדות מתמדת כלפי הכוח, כלפי התעמולה, כלפי הקפיטליזם וכלפי אותם רעיונות שהיום אנחנו שוב רואים כדכאניים, לא פחות מאשר הם היו בתקופתו.
לדאבונו של ברכט, הקהל אהב את ההצגה אימא קוראז'. ברכט רצה שהקהל יחוש סלידה לנוכח נוראיות המלחמה ולנוכח הרווח שקוראז' עושה על חשבונם של אחרים. על פני זאת הקהל חש אמפטיה כלפיה.
וזאת ללמדנו שוב ושוב כי כאשר אג'נדה ורגש נמצאים בעימות,הרגש ינצח. כך למרות שהקהל יצא מההצגה מודע לכך שהרוויחה מהמלחמה על חשבונם של אחרים, הוא חש רחמים עליה בעקבות אובדנה הגדול מנשוא וחש אמפטיה כלפיה.
ברכט בכישרון גדול רוצה לגרום לנו לחוש בדיוק את הדיאלקטיקה המורכבת הזו. כלומר, הוא מוביל אותנו, בתוך מערכת של סתירות פנימיות.
סתירות, שגורמות לנו להרהר על יחסי הכוחות בין רגש ופאתוס לבין מחשבה אודות המכונה האכזרית של הקפיטליזם, המלחמה והתפשטות אימפריאליסטית חסרת מעצורים.
נראה שהמחזאי ש"כותב" את התיאטרון העכשווי מניע אותנו במטולטלת בתוך דיאלקטיקה דומה בין רגש, לעיתים פאתוס, לבין המכונה האכזרית של הקפיטליזם. זה לא שיש כאן הכרעה, כאמור יש כאן דיאלקטיקה, שמזמינה אותנו לעצור לרגע כאן - עצירה לחשיבה.
סיגל נוסבוים פלינט, פסיכודרמטיסטית ואנליטיקאית קבוצתית, מדריכה מוסמכת מטעם יה"ת. מלמדת בתוכנית לתואר שני לטיפול באמצעות אומניות, במכללת סמינר הקיבוצים ובדימול- בית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים. מכורה לתחום הטיפול בהתמכרויות בכלל והפרעות אכילה בפרט. מטפלת דרך פרספקטיבות פמיניסטיות והתייחסותיות וגישות ממוקדות גוף.
