אימון בגישה טרנספרסונלית - מתוך ספרה של כרמלה קיט

11.12.11

כרמלה קיט

"הרגש היפה ביותר שביכולתנו לחוות הוא הרגש המיסטי,

הוא הזרע של כל אמנות וכל מדע אמיתי.

מי שרגש זה זר לו, חשוב כמת"

אלברט אינשטיין

על ראש הר בהרי הטרודוס החלקתי וקרסולי נשבר. שני שברים, קבע הרופא בבית החולים הדסה, שלושה ימים מאוחר יותר. כל אותם ימים קיפצתי בקלילות על רגלי הבריאה מפעילות לפעילות בסדנה אליה יצאתי, כשנפשי רוננת ושמחה. כל כך נרגשת הייתי, עד שלא חשתי בעוצמת הכאב. כף רגלי איבדה לחלוטין את צורתה ואני חגגתי, כל הלילה שרתי לבד וביחד, בעוצמה יש לומר, מתוך התמסרות חסרת גבולות - לא ויתרתי לה לרגל והיא גמלה לי בתשעה חודשים ארוכים של החלמה. עברו שנים עד שהבנתי מה באמת אירע לי באותם ימים. אני מאמינה שהתעוררות רוחנית הנה תכונה מולדת, טבעית, ממש כמו התפתחות גופנית. לעיתים היא תהליך עדין ומדורג לאורך זמן, ויש שתופיע כאירוע חד פעמי, מופע ייחודי המעורר חיבור עמוק אל תוכו של האדם ובו בעת אל מה שמעבר לגבולות גופו הפיסי. שלושת ימיי הטראנס בהרי הטרודוס, הפכו עבורי חוויה מכוננת ומעצבת של התרחבות אל מעבר לגוף והגם שבדיעבד, אני יודעת שסיכנתי את בריאותי, לא הייתי מוותרת עליהם בעד שום הון שבעולם. הם פתחו בפני את הדלת אל מי שאני ומה שזומן לי בעשור האחרון.

הפסיכולוג אברהם מאסלו טבע את המונח "חוויות שיא" המתרחשות אצל בני אדם נורמטיביים ומתפקדים שסיומן המוצלח מאפשר להם לתפקד תפקוד מיטיב בעולם, או כפי שכינה זאת "מימוש עצמי" - אותה יכולת מלאה לבטא את הפוטנציאל היצירתי. מה שאופייני לחוויות שיא הוא ההתגברות על הפיצול בין גוף לנפש והגעה למצב של אחדות אקסטאטית עם האנושי, הטבעי, היקומי. הקושי לבטא את החוויה במילים הוא סממן אופייני למצב, ואף ששפת השירה והפואטיקה אינה מושלמת, היא אמצעי יחסית טוב לתיאור מצבים אלו וכך כותב יוג'ין אוניל:

"שכבתי על חרטום הספינה, פני אל הירכתיים, כשמים מקציפים תחתי, מפרש מלבין על כל תורן באור הירח, גבוה הרחק מעלי. נעשיתי שיכור מן היופי ומן המקצב המנגן של כל זה, ולרגע איבדתי את עצמי - ממש איבדתי את חיי. יצאתי לחופשי! התמוססתי אל תוך הים, הפכתי למפרשים לבנים ולקצף נישא ברוח, הייתי ליופי ולמקצב, הייתי אור ירח וספינה ושמים גבוהים עמומי כוכבים! הייתי שייך, בלי עבר, בלי עתיד, בתוך שלווה ואחדות ושמחה פראית, בתוך דבר מה גדול מחיי שלי, או מחיי אדם, שייך לחיים עצמם! לאלוהים אם תרצה... כאילו מסך נמשך מכל הדברים בידי יד נעלמה. למשך שנייה אחת, קיימת משמעות."

הגישה הטרנספרסונלית התפתחה בסוף שנות השישים מתוך הזרם ההומניסטי. היא נקראה על ידי מאסלו "הכוח הרביעי" שכן היא הוסיפה לגישה ההומניסטית את האספקט הרוחני. משמעותו הפשוטה של המושג "טרנס - פרסונל" הוא: "מעבר לאדם", "מעבר לאישיות", "מעבר לאגו ולעצמי". חוקרים בתחום הטרנספרסונלי מניחים שהתפתחותה של התודעה האנושית אינה נעצרת ומגיעה לשיאה כשהאגו הופך לבוגר, בריא ומפותח, אלא כשלאדם יש אפשרויות ואופקים רחבים הכוללים תודעה רוחנית. הגישה מציעה סינתזה בין שתי גישות מעמיקות, הרוחנית והפסיכולוגית, תוך שהיא מוסיפה את ההתייחסות לנשמה, לניצוץ האלוהי שבתוכנו. הנחות היסוד שלה מהדהדות עמוק אל תוך אלו של האימון, מדובר בגישה המתייחסת אל הפוטנציאל של האדם והגשמתו, מאפשרת לו לראות עצמו מחויב לתהליך התפתחות החל משלב החלום, הרצון, המשאלה, היעוד ועד למימושם בעולם הפיזי. היא אינה רואה באישיות של האדם כסוף של העצמי, אלא רק כקליפה העוטפת את המהות האנושית ומזמנת לו למידות אין סוף שמטרתן צמיחה ושינוי. הגישה הטרנספרסונלית לא באה להחליף את הגישות הפסיכולוגיות הקיימות, היא מוצעת כתוספת ומתייחסת לאדם כאל שלם, תוך ההתבוננות על ההיבטים הגופניים, הנפשיים והרוחניים שלו.

דרך העבודה האימונית הנשענת על הגישה הטרנספרסונלית מסייעת למתאמן או למשתתפי הקבוצה האימונית, לפתוח את ליבם לטבעם הרוחני ומאפשרת לאיכויות אלו לבוא לידיי ביטוי כך שהמפגש עם עצמם ועם אחרים יהיה אותנטי, עמוק ומעבר למרחבי הזמן והמקום הקונקרטיים. הגישה מציעה הזדמנות למשמע מחדש קשיים וקונפליקטים, באופן שנוכל להכיל אותם בספור חיינו ואף להפיק מהם ערך תפקודי. היא מניחה שאנחנו הרבה יותר דומים משונים ושכל ילד בא לעולם כשבתוכו סגולות אנושיות כגון חמלה, שלווה, אהבה, ענווה ועוד אך ככל שאנו גדלים ומתבגרים, אנו עוטים עלינו שכבות וחומות מגן של חוקים, פחדים ודפוסי התנהגות המקשים עלינו להתחבר לאותו כוח עוצמתי איתו נולדנו. מתוך התבוננות, הקשבה עמוקה ועבודה פנימית ביכולתנו ללמוד מחדש לפתוח את הלב, לקבל ולתת, להקשיב ולתקשר באופן המחזיר אותנו אל המקורות האותנטיים, אל האיכויות הראשוניות מהן התנתקנו ובו בעת לחוש חיבור לאני שהוא גדול ממני. במבט רטרוספקטיבי אנו יכולים להתבונן אל אירועי החיים ולזהות בבירור את השיעורים וההזדמנויות שקבלנו ונלמדו ואלו שדחינו וכמה לא מפתיע, הם חזרו אלינו שוב ושוב, עד שנלמדו (או שלא...). האתגר הגדול שלנו הוא להיות נוכחים לחיינו בהווה ובו בעת מסוגלים להחזיק את התמונה הגדולה. מה שיכול לעזור לנו לעמוד באתגר היא הידיעה שאנו כאן כדי ללמוד, להקשיב בלב פתוח, לחקור אפשרויות, לזהות שיפוטים והזדמנויות, להאמין בעצמנו, לחמול ולאהוב.

המפגש האימוני האישי והקבוצתי בגישה הטרנספרסונלית, מעמיק אל סוגיית המשמעות הקיומית ומציע למתאמנים הזדמנות למצוא את הייחודי והשונה שבכל אחד, יחד עם זאת לחוות את המשותף והאחדותי בין כולם. המאמן מקשיב אל מה שמעבר לנרטיב המסופר ומזמין את המתאמן להתבונן למה כמהה נשמתו? מהו השיעור המזומן לו בשלב זה במסע חייו? אל מה הוא נצמד ואינו מרפה? מה המשמעות עבורו לחיות את החיים במלואם? מתי חש קרבה או חיבור למקור גדול ממנו? מה ממלא אותו חיוניות? אלו איכויות חדשות התפתחו בו כתוצאה מהחוויה שעבר? שאלות אלו הן דוגמא לשיח המעודד התרחבות אל המימד הרוחני בתהליך האימון..

דרך האימון בגישה הטרנספרסונלית אנו מתרגלים כלים פשוטים לטיפוח איכויות קשב, נוכחות ותקשורת, שבכוחם לחולל שינוי מהותי ומיטיב בתוך האדם ובינו לבין האחר. הגישה מעודדת פיתוח תודעה חסרת מאמץ, והפניית תשומת לב אל הגוף ואל מה שמעבר למילולי. העבודה האימונית מלווה את המתאמן במסע פנימה לגילוי האופנים בהם הוא מארגן את חוויותיו: דפוסים מגבילים הנמצאים בדרך כלל מעבר למודעות, מונעים חוויות חיוביות וגורמים סבל לא הכרחי. באימון אישי או בעזרת תרגילים פשוטים בקבוצה, נפתח יכולת התבוננות שקטה וסקרנית בחוויה הנוכחית על מרכיביה השונים. בעדינות, בדרכים עוקפות אינטלקט ולא פולשניות, מכוון התהליך לתמוך ב"מה שרוצה לקרות", ומאפשר התנסות בחוויות מיטיבות שהיו עד כה מחוץ להישג ידו. אנו מניחים שכאשר אנו מספקים סביבה בטוחה, הכלה והחזקה הנחוצות לאדם, כאשר אנו תומכים בו ומאפשרים לו להישאר במגע עם החוויה הנוכחית, בעדינות וברגישות או אז, מתרחשת תנועה פנימית משמעותית היוצרת שינוי אל המקום אליו שואף האדם להיות.

חיינו עלי אדמות משתנים מרגע לרגע, עד כי לעיתים נדמה שההשתנות הינה המהות, ובתנועה האין סופית הזו של שינויים אנו מוזמנים לחיות. תהליך האימון בגישה טרנספרסונלית, מציע לאנשים בריאים ובוגרים הזדמנות להתפתח ולהרחיב את גבולותיהם למקומות חדשים ולא צפויים וכשנכון ומתאים, אף מעבר לגבולות הזמן והמרחב המוכרים. הקשבה מתוך עמדה פנימית המניחה כמיהה לחסר שהוא מעבר לאישי, איווי למה שנעדר, זיהוי השיעור להתפתחות וצמיחה, מעניקים לנו מרחב חדש לעבודה והזמנה ללמידה הדדית.

"לראות עולם בגרגר של חול וגן עדן בפרח בר

לאחוז את האינסוף בכף ידך

ואת הנצח בשעה"

ויליאם בלייק