איבון טייטל
הספר פסיכולוגיה בשירה, מתאר תופעות אנושיות וחברתיות והפרעות למיניהן, ומנסה לחבר ביניהן לתהליכים פסיכולוגים. הוא כתוב מבנית בצורת שירה - טורים, חרוזים, מקצב, חלוקה לפסקאות - אך אינו שירה. התכנים נלקחו מתוך תהליכים אישיים ומקצועיים, מפגשים אישיים וזוגיים, תהליכים טיפוליים וסיפורי חיים, התבוננות ושיח, זיהוי דפוסי חיים ומנגנונים, והדרך שבה אחרים תופסים את עצמם, את האחר ואת העולם.
היה חשוב לי להישאר נאמנה לאמת המקצועית ויחד עם זאת לתת לכך ביטוי באופן ייחודי ומזווית אישית. כל שיר הוא יחידה נפרדת ועומד בפני עצמו. הקובץ כולל גם תופעות חברתיות והתנהגויות פסולות כמו פנטיות, צרות אופקים וצרות עין, קנאה הרסנית גזענות, גאווה ודעה קדומה, וכן הפרעות רגשיות ונפשיות כמו דיכאון, חרדה, אשמה ובושה, פוביה, טראומה, פסיכוזה, התמכרות וסומטיזציה, בניסיון לפשט ולהנגיש אותם וליצור הבנה לגבי תופעות פסיכולוגיות ונפשיות גם לאלה שאינם מצויים ברזי הפסיכולוגיה ואינם עוסקים בתחום הטיפול.
להלן מבחר שירים מתוך הספר "פסיכולוגיה בשירה":
כל אחד רוצה שהמראה תחייך כשהוא מחייך,
תהיה עצובה כשהוא עצוב ושמחה כשהוא שמח,
שתשקף את מצב רוחו, שתבין אותו.
כשהוא נולד, הוא מסתכל במראה, בעיני אמו,
משם הוא שואב את ערכו.
שם הוא רואה כמה שמחים בשמחתו,
כמה גאים בקיומו,
וכמה אהבה ניבטת אליו.ִ
אני נְראה, משמע אני קיים,
אני בר-תוקף.
המראה מחייכת לנוכח חיוכו,
שמחה לנוכח שמחתו,
מתעצבת לנוכח עיצבונו.ִ
המראה זה הוא בעיני אּמוֹ,
הוא מתבונן ורואה את עצמו,
זו המראה שמשתקפת לו.
ויש שהוא אינו רואה את עצמו,ִ
אלא רק את עיני אּמוֹ.ִ
עיני אּמוֹ ניבטות בו, עיצבונה, דיכאונה, יגונה,
הוא הופך למראה שלה, מתאים עצמו למצבי רוחה,ּ
משתתף בצערה, מצחיקה כדי לשמחה,
הופך להיות ההורה שלה.
הילד הזה ימשיך לחפש מראה באחרים, דרכם להשתקף.
לעולם לא יחוש ראוי מספיק, בטוח מספיק, מסוגל ושווה.
הוא תמיד חסר ולעולם אינו מתמלא.
כי יש שם ריק.
אותו ריק שניבט אליו, בור ללא תחתית
דבר לא יספקו.
הוא חש שהוא בעל תוקף זמני, פג תוקף, לעולם לא שבע.
תמיד מתאים עצמו למראה שמשתקפת לו, חש חסר, שקוף ובלתי נראה.
עם תוקף זמני, חסר תוקף, בעל תוקף, פג תוקף.
שיגעון הוא כאשר אתה מחליט לרדת ממסע החיים
ולהישאר מאחור.
המציאות הפנימית שלך,
הופכת למציאות חיצונית עבורך.
אתה חי בדמיון ובפנטזיה שלך,
רואה מראות ושומע קולות מתוכך,
כל החיים הם בראש שלך,
אין מציאות, אין ממשות, רק בינך לבינך,
נסוג מהחיים לתוך עצמך.
אתה חווה את החיים קשים, בלתי נסבלים עבורך,
וזו ההגנה שלך.
ראשך מתרוקן והרגש מתקהה,
אתה נסוג לתוך עצמך,
לתוך עולמך,
מלא בהזיה,
ובקולות מתוכך.
שיפוטך לקוי, המציאות שלך מעוותת, ועקיף דיבורך.
אתה מנותק מעצמך, מחובר לדחפיך,
חי בתוך האיד שלך ולא בקשר עם מצפונך.
מתבצר וספון בעולמך,
אין לאיש דריסת רגל מלבדך.
בבדידותך אתה מתחפר,
להגן עליך מפני עולמך,
לשמור על עצמך בתוכך,
להגן על נשמתך בפגיעותך,
מפני החיים,
המכאוב והצער.
הכי בטוח עבורך,
לסגת מעצמך,
להינעל בעולמך,
אסיר של עצמך.
לוותר על חייך,
להפקידם שלא בידיך,
זה שיגעונך.
המאניה לא תבוא ללא הדפרסיה,
אוחזות יד ביד הן,
הדפרסיה עומדת בפני עצמה.
המאניה היא גבוה למעלה
הדפרסיה עמוק למטה.
המאניה היא כוח-על בלתי נשלט, פורץ גבולות.
במסגרתה המיניות מתפרצת ובלתי נשלטת,
ועמה בזבזנות לא מחושבת וחסרת גבולות,
שינה מועטה ורוב הזמן ערות,
פרץ יצירתיות שאינו יודע לאות.
יש בה תחושת גדלות וגרנדיוזיות עד כדי מגלומניות,
רצון להגשים ביחד עכשיו את כל החלומות,ּ
תחושת כל יכולות – העולם שלו וכוחות-על לו.
ללא שליטה ומודעות, הוא חי בעולמו כאילו זאת המציאות.
אינו מבחין בין דמיון למציאות, שיפוטו נפגע, ובוחן המציאות משתבש לו.
אך גם תוקפנות יכולה לעלות בו, כלפי מי שעומד בדרכו ומגביל אותו,ָ
כאילו הוא לא לטובתו, שׁם לו את רגלו ולא מפרגן לשמחתו,
כי למה ירצה לעצור אותו בפרץ יצירתו?
זה המצב העדיף עבורו והוא לא ירצה לנטוש אותו,
ולא הרבה יזכור ממנו.
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.
משם, הנפילה לתהומות, לבור שחור
מתפכח משיכרונו, אשם, מבויש ומיואש ממצבו,
הדיכאון אוחז אותו והוא לא יודע את נפשו,
ואין לו חפץ בחייו, הכול נראה שחור ומר לו.
התרופות יאזנו אותו וטיפול נפשי יכיל אותו,
בין ההתקפים יחזור לעצמו, יתפקד במלוא כוחו ומוחו,
ובמלוא כשירותו, כאילו המחלה לא פגעה בו.
אתה ממיר את רגשותיך לכאבים בגופך.
הכאבים אמיתיים למרות שהם רק בנפשך.
קל לך להכיל את כאבי גופך,
מאשר את כאבי נפשך.
כאבי גופך מוגדרים וממוקדים עבורך,
ואתה יכול לשים עליהם את אצבעך.
כאבי הנפש נסתרים ונעלמים מעיניך,
עליהם אי-אפשר להצביע,
בחרדה ובפחדים אתה נותר.
אתה מוכן להקריב איבר בגופך ,
לשים עליו את כאבך,
ולא לשאת בכאבי נפשך,
כאבי הנפש כה כואבים,
כמה הם בלתי נסבלים,
בכאבים פיזיים מומרים,
להרגיע כאבי נפש דואבים.
הפחד ממחלה נסתרה שעלולה לתקוף את גופך,
ללא רשות ממך.
הפחד מחסל אותך עוד לפני שהמחלה הרגה אותך,
כי היא רק בראשך.
הפחד הופך להיות זה שמנהל אותך,
על דברים שאינם בשליטתך,
עקב חוסר האונים שבך.
אתה כל הזמן מתכונן לבואה,
לוקח שליטה על מה שלא בידך,
קשוב לגופך ובכל כאב אתה רואה את סופך
ואין מנוח לנפשך.
אתה חש מלך העולם
ויודע להסתדר עם כולם,
אך הפחד מכריע אותך,
ממחלה שאינה בשליטתך.
זו פגיעה נרקיסיסטית
עלבון צורב,
איך ייתכן שאין שליטה בגופך
והוא יכול לבגוד בך?
וזו דרכך להשיג שליטה
על חוסר מושלמותך.
הרבה כעס ותוקפנות יש בך,
ומצפון נוקשה לך,
אשמה על הדחפים שלך.
אתה מכחיש תוקפנותך,
היא בלתי נסבלת עבורך,
אתה הופך אותה לחרדה לבריאותך,
במקום להיות עסוק בתוקפנותך,
אתה עסוק בחרדת קיומך.
אינך גדול כפי שנדמה לך,
לא כל יכול, ולא יכול לשלוט בכול.
יש כאלה שחיכוך וקונפליקט זו דרכם
להתקרב, לשמור על קשר,
לחוש שייכים ומוכללים.
זהו סגנון התקשרותם מתוך יחסים מוקדמים והייצוגים בתוכם.
זה המודל שראו וחוו,
סוג של אקטינג אאוט, גילום במקום דיבור, מעשה במקום שיח.
שיתוף רגשי נחווה כחולשה, כהפחתת ערך,
עימות וקונפליקט נחווים ככוח, חוזק.
הם מתקרבים דרך חיכוך,
זה מתיש, שוחק ומרחיק,
במקום לקרב מרחיקים
והם נותרים בודדים.ְ
החיכוך והקונפליקט מספקים מגע וזו דרכם לתקשר.
העימות והמאבק הם ביטוי לצורך בקרבה ונזקקות אך גם הגנה מפניהם.
ישנו פחד מפני פגיעה, פלישה, היבלעות או דחייה,
כך שומרים את המרחק המתאים להם.
הם נותרים מוגנים, שמורים, אך בודדים.
הם אינם מסוגלים ליצור אינטימיות ולהתמסר ולוותר על שליטה,
כי אז נחשפים לסכנה.
הם חשדנים וחסרי אמון,
לא מאמינים שהם מסוגלים להיות נאהבים
והם מקדימים להרחיק לפני שיורחקו
להרוס לפני שייהרסו.
לא מרפים, לא משחררים,
לא מסתכנים ולא מתמסרים
רק מתחככים כי זו הדרך שהם מכירים.
