עמנואל עמרמי הציע כי הבדידות של האנליטיקאי הינה בדידות קיומית ובלתי נמנעת, הנובעת מכמיהתו הבלתי פוסקת של האנליטיקאי להבנת האחר, אשר לעולם לא תוכל להגיע לכדי סיפוק מתוך היותו נפרד מן האחר. עמרמי הציג את חווית הבדידות בטיפול הפסיכואנליטי והדגים זאת באמצעות תיאורי מקרה מתוך שלושה טיפולי שונים. במסגרת דבריו, ביקש עמרמי לבחון את האמרה: ״טוב היות האנליטיקאי לבדו״.
