בהרצאתו ביקש פרופ׳ שי פרוגל לערער על הקביעה התנכ״ית והנחרצת כי ״לא טוב היות האדם לבדו״. בדבריו טען כי מדובר באמת חלקית בלבד, וכראיה לכך תיאר היבטים חיוניים של חוויית הבדידות דרך זוויות ראייה פילוסופיות, פסיכואנליטיות ופמיניסטיות. בין היתר, הדגיש כי ההכרה בחשיבות בדידותו של האדם היא תנאי הכרחי להתפתחות נפשית מטיבה, לכינון חוויה של חירות וליצירת תחושת משמעות ואותנטיות.
