נטע גלנסקי גלילי
ב-04.04.2014, התקיים כנס "יצירתיות ואותנטיות במבט הקלייניאני", אשר נערך מטעם התכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל אביב, לקראת פתיחת מסלול המשך חדש של פסיכותרפיה פסיכואנליטית קלייניאנית. בכנס חגיגי זה התארחה הפסיכואנליטיקאית אירמה ברנמן פיק (החברה הפסיכואנליטית הבריטית, לונדון).
הכנס הורכב משלושה חלקים. בחלקו הראשון הרצתה אירמה פיק על יצירתיות ואותנטיות במבט הקלייאני וענתה לשאלות הקהל. בחלקו השני ראיינה מירב רוט, ראש התכנית העתידה לקום, את פיק על דרכה בפסיכואנליזה הקלייניאנית בלונדון. פיק סיפרה מהיכרות אישית על האישים אשר עיצבו את החשיבה שלנו לגבי פסיכואנליזה (מלאני קליין, דונלד ויניקוט, וילפרד ביון, בטי ג'וזף ואחרים), חוויית הלמידה מהם והעבודה עמם וסיפקה הצצה אישית להיסטוריה של צמיחתה של הפסיכואנליזה והחלק הפרטי שלה בהיסטוריה זו. בחלקו השלישי של הכנס, הציגה יפעת זיבר מקרה טיפולי (שלא יתואר בסקירה מטעמי חיסיון) שלווה בהדרכה פעילה ודיון של אירמה פיק על המקרה. אמקד סקירה זו בהרצאה שפתחה את היום.
פיק מתייחסת בהרצאתה לפונקציה היצירתית האמהית כחלק מהפונקציה היצירתית של האנליטיקאית (בלא הבדל מגדרי) ולאותנטיות של פונקציה זו, הן האימהית והן האנליטית. היא מציינת כי לגרסתה אותנטיות מבוססת על קבלה מסוימת של מציאות חיצונית כמו גם קבלה מסוימת של האדם את עצמו כפי שהוא. היא מעלה בהרצאתה שאלות הנוגעות למידת האותנטיות שבני אדם רוצים ויכולים להתמודד עמה, ותוהה על המאבק בין יצירתיות שיכולה לשרת אותנטיות או דווקא חוסר אותנטיות.
היא פונה תחילה להתבונן ביחסי האובייקט המוקדמים בין האם לתינוק ומתמקדת במשימה המוטלת על האם להמיר את התקשורת הגולמית של התינוק בתוכה. היא מגדירה פעולה זו כפעולה יצירתית מיסודה. היא מתארת כי בתוך תהליך זה מתרחש גם איחוד פנימי בתוך האם עם ה"פין כחיבור" (Penis as link) אשר יחד עמו האם ממירה באופן יצירתי את השלכות התינוק. בהדרגה התינוק מפנים ומזדהה עם האם ויוצר כתוצאה מכך יכולת לחוש מתוכו איך האם ובהדרגה גם האב, מרגישים. אותה פונקציה אותנטית יצירתית של האם שבה התינוק תלוי במידה כה רבה יכולה להפוך גם פגיעה ביותר למתקפת קנאה (envious attack). קליין דיברה על קנאת שד ואולי בצורה רחבה יותר, ניתן לחשוב על מוקד הקנאה כאותה יכולת של האם לקלוט איך התינוק מרגיש. מנגד, ממקמת פיק את האידיאליזציות של התינוק לגבי השד הנובעות מהאומניפוטנטיות שלו- הלוצינציות גדלות שבאות לכסות על התלות הגדולה באם, אובייקט אנושי הפגיע לטעות.
בהמשך מתווה פיק שאלה מהותית. האם אותו אקט יצירתי ראשון מבוסס על אותה חוויה משמעותית (מעבר לחלב הפיזי שהאם מספקת), של הכנסת התינוק פנימה או על החוויה המקבילה של "יצירת" השד ההלציונטורי על ידי הכול יכולות של התינוק? האם ישנה תחרות ביניהם, בין ההזיה של התינוק לבין השד האמיתי? ולמי מהם ניתן ערך רב יותר? בהמשך לכך, שואלת פיק, מה יקרה אם הזהות של האם עצמה מבוססת על זיוף, כאשר הפונקציה האימהית מתחלפת בתחפושת? האם אז התינוק המזדהה עם העצמי המזויף של האם? האם יתקוף בכך את איכויותיה האותנטיות?
בהמשך לשאלות אלו מתארת פיק שתי דוגמאות קליניות. בראשונה מתוארת אישה ש"אין לה רגשות" כלל. היא גדלה עם אם שאינה יכולה להתמודד עם החיים וחווה מצוקה מול כל גילוי של דכדוך או קושי של ילדיה. אותה אישה אימצה לעצמה תדמית 'קרירה' של מי שמתמודדת עם החיים באופן מושלם, שכביכול אינו נוגע בה. פיק מציגה דרך דוגמא זו אם חסרת חיים פנימיים וילדה שהפנימה את דמותה ועל כן חסרת חיים פנימיים גם היא. נראה כי המאמץ היצירתי כאן, היא טוענת, הופנה דווקא ליצירת חוסר אותנטיות, מסכה.
בתיאור המקרה השני מציגה פיק מטופלת אשר נמצאת במתח מתמיד בין ייצור של חזות כוזבת, חסרת אותנטיות, המיוצגת על ידי ניתוח הגדלת חזה שהמטופלת עברה (מתנה מאימה), לבין שאיפה וחיפוש אחר 'שד' אותנטי, שמיוצג במובנים מסוימים על ידי האנליזה. פיק עוקבת דרך חלומות המטופלת אחר השביל המתפתל בין אזורים אותנטיים ולא אותנטיים וייצוגיהם המתחלפים בנפשה של המטופלת וביחסי האובייקט שלה. היא מתארת גם את חרדתה של המטופלת מפני היחשפות החלקים חסרי האותנטיות בתוכה ומקריסתם, שיביאו לריקון מוחלט או התרסקות. השתלים מיצגים לפי פיק ניפוח שהוא תולדה של הכול - יכולות המאנית, אשר משתלטת גם על איכויותיה האותנטיות של המטופלת.
אך פיק אינה מותירה חלוקה מפוצלת זו, בין ה'שד' האותנטי למזויף להיוותר דיכוטומית וברורה, ותוהה גם על החלקים המזויפים באנליטיקאית. היא מתייחסת לקיומם של חלקים לא אותנטיים באנאליטיקאית, ועל חששותיה כי 'יתגלו' כאשר האנליזה מבוססת על אידאליזציה של המטופלת, שהיא תולדה של כול היכולות המאנית. היא מתארת איך כאשר האנאליטיקאית נמצאת בחרדה היא עלולה למצוא את עצמה חוששת מפני חשיפה של חלקיה חסרי האותנטיות, הכסות ששמה על עצמה ואינה שלה למעשה (היא מדגימה זאת באנקדוטה על עצמה כאנאליטיקאית צעירה שרק החלה לעשות אנליזה לאנאליזנד הראשון שלה. בפגישתם הראשונה מצאה עצמה מפרשת במבטא גרמני כבד, על אף שאינה גרמניה, בדומה לאופן בו נשמעו הפירושים בפיה של האנאליטיקאית שלה). אז, עלולה גם האנאליטיקאית למצוא עצמה מציעה תחליפים של עידוד או תפארת פאלית ואינטלקטואליזציה, או להפוך סופר אגו זועם ונקמני עבור המטופלת או עבור האנאליטיקאית עצמה.
פיק מסכמת כי בעודנו עומדים כמטפלים בפני חוסר האותנטניות של המטופל, חוויה זו בהחלט עשויה לפגוש את חוסר האותנטיות שלנו כמטפלים, ואנו צריכים להיות מסוגלים לעבדה בתוכנו בכדי שיהיה לנו הכלים לפעול באופן יצירתי ואותנטי עבור המטופל. עבודה אנליטית יצירתית מבוססת על שילוב בין רגש ומחשבה, חלקי עצמי טובים ורעים, זכר ונקבה, אם ואב. היא מציאה כי תפקידו של האב כאן הוא בתמיכתו ביכולת האם לשאת את חוסר שלמותה שלה, כמו גם לתמוך ביכולתה לשמר ולהגן על החלקים האותנטיים. כך היצירתיות יכולה להיות בעלת אופי דפרסיבי ולכלול בתוכה גם את היכולת לשאת אובדן, בין היתר את אובדן האשליה של המושלמות.בדיון המרתק שהתנהל לאחר ההרצאה, עלו שאלות מהקהל שהתייחסו לחלוקה המפוצלת בין אותנטיות וחוסר אותנטיות ותהיות לגבי אפשרות קיומן של ריבוי צורות שונות של אותנטיות וחוסר אותנטיות, המתחרות ומתחלפות אלו באלו. בנוסף, חודדה החשיבות של האבחנה בין חוסר אותנטיות הרסני לבין חוסר אותנטיות יצירתי עבור נפשו של המטופל. כמו כן, נידונה חשיבות הזיהוי של חוסר האותנטיות בגלגוליה המשתנים בשלבי ההתפתחות של הנפש, והצורה שהיא שלובשת בכל אחד מהם.
