צוות בטיפולנט
אלימות כלפי נשים הינה בעיה קשה ונפוצה, אליה חשופות וממנה נפגעות נשים בכל העולם. בארגון הבריאות העולמי מעריכים כי מעל לשלושים אחוזים מהנשים בעולם חוו לפחות מקרה אחד של אלימות פיזית ו/או מינית משמעותית כלפיהן. בישראל בכל שנה נרצחות בממוצע כעשרים ושש נשים כתוצאה מאלימות המופנית אליהן בשל היותן נשים. בשנת 2014 הגיעו למרכזי הסיוע בישראל כ-40,000 פניות לסיוע בשל אלימות כלפי נשים, ילדות ונערות.
אלימות בתוך המשפחה ותקיפות מיניות מהוות את חלק הארי של האלימות המופנית כלפי נשים בחברה המערבית. אל מול שני סוגי תקיפה אלו, שלעיתים אינם מובחנים ויש ביניהם חפיפה רחבה (כלומר נשים רבות שנפגעות מתקיפה מינית בתוך המשפחה) מופיעות לעיתים קרובות תחושות של בושה ואשמה, כמו גם נטייה להסתרת האירועים בשל המחיר החברתי הכבד שהנפגעת ומשפחתה עלולים לשלם עם היוודע על האלימות שחוותה האישה.
לאלימות כלפי נשים יש כמובן השלכות שהן מעבר לפגיעה הפיזית עצמה. נשים שעברו תקיפה נוטות לסבול יותר מדיכאון, חרדה, תסמונת פוסט טראומטית, קשיי שינה, וקשיים מיניים. כמו כן הן נמצאות בסיכון גבוה במיוחד להתמכרויות, התנהגויות של פציעה עצמית וכן שרויות בסכנה אובדנית משמעותית.
למערכות בריאות ומטפלים תפקיד מכריע במענה טיפולי ומניעתי של אלימות כלפי נשים. מערכות בריאות כמו גם מטפלים יכולים לזהות נשים שסובלות מאלימות חוזרת ונשנית ולהציע להן סיוע, תמיכה נפשית, כמו גם סוציאלית ואמצעים להפסקת האלימות. זאת ועוד, על מערכות בריאות ומטפלים מוטלת החובה המוסרית והחוקית לטפל בנשים שמתלוננות על אלימות ותקיפות מיניות – להציע להן טיפול רפואי כמו גם נפשי מתאים.
עם זאת, מערכות הבריאות בישראל, כמו גם הכשרות המטפלים נדרשות לדרך ארוכה על מנת להביא לכך שכל אישה, בכל רחבי המדינה, תקבל את הטיפול המתאים לה, הכולל אבחון, זיהוי וטיפול מתאים. במובן זה מדינת ישראל איננה עומדת לבדה, ומצב זה הינו המצב הרווח בעולם כיום.
תפקידם הבסיסי של מטפלים ומערכות בריאות בסיוע לנשים שחוו אלימות ותקיפות מיניות ומתמודדות עם ההשלכות הפיזיות והנפשיות של תקיפות אלו, הוא לספק טיפול רפואי ותמיכתי. טיפול זה יכול לסייע בהפחתת הסיכויים להישנות של האלימות וכן לעסוק בהשלכות של התקיפה, כגון התמודדות עם פציעות פיזיות, כמו גם דיכאון, הפרעת דחק פוסט טראומטית ופגיעה עצמית.
תפקיד נוסף של מערכת הבריאות ומטפלים, שלא תמיד ממוצה, הוא תיעוד וריכוז המידע אודות אלימות המופנית כלפי נשים והפיכה לדוברים ושתדלנים של התחום, על ידי הפצת המידע (כמובן תוך שמירה על פרטיות הנפגעות), הדגשת המחיר החברתי והרפואי שאלימות זו גובה ותיאום פעולות לצורך מניעה עם גורמים אחרים.
בנוסף, על מערכות הבריאות ותוכניות ההכשרה למטפלים האחריות להכשיר מטפלים על מנת שיוכלו להעניק טיפול מתאים ואיכותי לנשים נפגעות אלימות ואלימות מינית. כיום מרבית הכשרות המטפלים האקדמיות בישראל אינן כוללות קורסים ייעודיים לטיפול בנשים שחוו אלימות, אף על פי שמעל שישים אחוזים מהנשים שמטפלים יפגשו בקליניקה חוו אלימות כלפיהן. זאת ועוד, לאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש והרפואה יש רק הזדמנויות מצומצמות לעבור הכשרות בנושא אלימות ופגיעות מיניות, וההכשרות הקיימות כיום במערכות הבריאות הממוסדות הנן שטחיות וקצרות על פי רוב.
כפי שמציעה רימון גרינשפן (2016) בנייר מדיניות בנושא, "העדר הכשרה מתאימה כיום בקרב אנשי צוות במערך האשפוז הפסיכיאטרי, באה לידי ביטוי בכך שאנשי צוות אינם שואלים על רקע של פגיעה מינית כחלק מתהליך האבחון, או במהלך האשפוז הפסיכיאטרי, וגם כאשר מתגלה מידע על פגיעה מינית, לאנשי צוות אלו חסרים הכלים המקצועיים להתמודד עם גילוי כזה." (עמוד 31).
מתוך כך, יש להרחיב ולהעמיק את ההכשרות המוצעות למטפלים ולאנשי הצוות הרפואי בנושא סיוע לנשים המתמודדות עם תקיפות אלימות, להוסיף קורסים מנדטוריים בתחום זה הן לתוכניות הכשרה אקדמיות והן לתוכניות השלמה והכשרה בלימודי המשך. במסגרת הרפורמה בבריאות הנפש מומלץ להרחיב את ההכשרות לכל אנשי המקצוע במרפאות בקהילה – הן במרפאות בריאות הנפש וכן במרפאות הכלליות. דגש מיוחד יש להציב על הכשרת כמה שיותר מעובדי מערכות הבריאות להענקת סעד ראשוני לנפגעות אלימות, כגון התמודדות ראשונית ומהירה עם פציעות נפוצות, עזרה ראשונה פסיכולוגית והנחייה ביישום טכניקות התמודדות עם דחק.
על חוקרים, קלינאים ומערכות בריאות לרכוש ידע ומודעות לתופעות של אלימות כלפי נשים ותקיפות מיניות, להפוך ליוצרי ידע בתחום ומפיציו, הן בקהילה המקצועית והן לקהל הרחב. תחומי הידע העיקריים בהם ישנה חשיבות גבוהה לעסוק הנם: דרכי זיהוי של אלימות בתוך המשפחה ודרכי הסיוע השונות הקיימות לנשים המתמודדות עם אלימות מצד בני זוגן, אבחון נשים הסובלות מהשלכותיהן של פגיעות מיניות, השפעת המגדר על טיפול ועל גורמי הפגיעות והסיכון השונים אליהם חשופות מטופלות.
זאת ועוד, .García-Moreno et al מציעים כי פרוטוקולים לטיפול וסיוע לנפגעות אלימות צריכים להתפתח ולהיות מוטמעים במערכות הבריאות הציבוריות, ובתוכם יש להדגיש את הגורמים המטפלים אליהם יש לפנות וכן את הגורמים שיש לידע במקרים של אלימות. זאת על מנת ששרשרת הפעולה הנדרשת תהיה ברורה גם למי שאינם בקיאים בטיפול הרצוי והיעיל בנשים המתמודדות עם אלימות.
החוקרים גם מציעים כי חשוב לאפשר לנשים נפגעות טראומה בין-אישית ובמיוחד נשים שחוו אלימות מינית, מרחב טיפולי נשי מוגן, שיאפשר תחושת ביטחון וביסוס אמון בר קיימא, כמו גם ביטחון פיזי אמיתי מפגיעה נוספת שלעיתים מתרחשת באשפוזים מעורבים (רימון גרינשפן, 2016).
גישות של מטפלים וצוות רפואי שהוכחו כמסייעות ומקדמות את הסיוע לנשים המתמודדות עם אלימות הן: אי הטלת ספק בתלונת הקורבן לאלימות, אמונה בשוויון מגדרי, אמפתיה וחוסר שיפוטיות. על מטפלים להכיר את חשיבותן הגבוהה של גישות אלו ולבחון האם הם מתאימים לסייע לנשים שחוו אלימות, בהתאם לגישות אלו.
החוקרים מדגישים גם כי על מערכות בריאות לספק תמיכה למטפלות ולמטפלים בנפגעות אלימות ותקיפה מינית, בשל הממצאים אודות טראומה משנית למטפלים, הגבוהה במיוחד בקרב מטפלים ומטפלות המסייעים ומסייעות לנפגעות אלימות ותקיפות מיניות.
לבסוף, ניתן לראות כי ישנה חשיבות גבוהה לפעולה כלל מערכתית, המשלבת את שירותי הרווחה, הבריאות, הגוף המחוקק, קופות החולים, מרכזים קהילתיים ועוד. באמצעות מהלך רב-מערכתי שערכיו הבסיסיים הם סודיות רפואית ופרטיות לנפגעות, אפשור מרחב וכיבוד האוטונומיה ובחירתה של כל אישה, וכמובן – שמירה מרבית על בטחונה של כל אישה, ניתן יהיה לקיים שינוי אמיתי ביחסה של החברה לאלימות כלפי נשים, כמו גם לסייע לנשים נפגעות אלימות.
רימון-גרינשפן, ה. (2016). טראומה בטיפול. פגיעה מינית ואשפוז פסיכיאטרי: מיפוי שירותים ומדיניות בריאות. נייר מדיניות. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית וארגון בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות. ירושלים.
Clay. R. A. (2014). Suicide and intimate partner violation. Monitor on Psychology. P. 30-32
Devries, K., Watts, C., Yoshihama, M., Kiss, L., Schraiber, L. B., Deyessa, N., ... & Berhane, Y. (2011). Violence against women is strongly associated with suicide attempts: evidence from the WHO multi-country study on women’s health and domestic violence against women. Social science & medicine, 73(1), 79-86.
García-Moreno, C., Hegarty, K., d'Oliveira, A. F. L., Koziol-McLain, J., Colombini, M., & Feder, G. (2015). The health-systems response to violence against women. The Lancet, 385(9977), 1567-1579.
