מאמר החושף מודל טיפולי חדשני - טיפול משפחתי בסטינג של בית המשפחה, ומקיים דיון מקיף במודל, ובאתגרים שהוא מציב.
שיתוף
אני נזכר בטיפולי הבית הראשונים בהם הייתי מעורב.
בדומה למטפלים רבים שעוברים לטפל בבית המטופל בנסיבות שונות, המעבר לטיפול בבית המשפחה במקרים אלה נעשה לכאורה בגלל אילוצים אובייקטיביים. אך לאט לאט הגיעה אליי ההכרה שלטיפול בבית המשפחה ישנם יתרונות משל עצמו, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ולכן עשיתי מעבר ליישום של טיפולי בית כדרך טיפול מועדפת למטופלים מסוימים. הפיתוח והיישום של מודל לעבודה טיפולית בבית המשפחה קשור להתפתחויות נוספות בעבודתי הטיפולית: הכרה בחשיבות ובהשפעה הרבה שיש לעבודה עם הורים, מעבר לטיפול באוריינטציה משפחתית והכרה בכך שמטופלים רבים זקוקים ל"חיזור" והתעקשות של המטפל על הטיפול. התפתחות נוספת בעבודתי התרחשה לפני מספר שנים, בעקבות ההכרות עם יונתן רייפן. יונתן כבר התנסה בטיפול משפחתי בבית המטופל במסגרת לימודיו בארה"ב בשיטת MST) Multi Systemic Therapy). במסגרת עבודתנו המשותפת ב'מרחבים' אנו מתנסים ומפתחים מודל לטיפול משפחתי בבית, שמתאים להערכתנו ליישום בארץ.
המאמר הנוכחי הוא פרי עבודה של מספר שנים עם משפחות שחוות קושי גדול בעקבות משבר נפשי של אחד מבני המשפחה והעבודה עמם נעשית בסטינג ייחודי של טיפול בבית המשפחה. האינטנסיביות היחסית של הטיפול והחשיפה לסביבתם הטבעית של בני המשפחה יכולה לאתגר נושאים מקצועיים כמו גבולות, חסיון רפואי, זמנים וכדומה. אתגר זה מתבטא, לעיתים קרובות, בחרדה מוגברת מצד המטפלים סביב השאלה מהי ההתנהגות המקצועית הראויה. לפיכך, במאמר נדונים 3 מאפיינים ייחודיים לטיפול בבית המשפחה: ייחודיות האסימטריה מטפל–מטופל, טיפול "במרחבי החיים" וביטוי עוצמתי של תוקפנות וביטוי בפעולה (Acting out).
ישנם שני מקורות השראה חשובים שבהם אנו משתמשים בבניית הטיפול בסטינג הייחודי של בית המטופל, תוך כדי שמירה על ההסדרים והחשיבה הפסיכואנליטית המסורתית. (1) סלמה פרייברג (1975) וצוותה שטיפלו בתינוקות בסיכון והוריהם בביתם. פיירברג יישמה עבודה טיפולית המשלבת תצפיות, מפגשים דיאדים ומשפחתיים בבית המשפחה, צילומי וידאו ועבודה של צוות רב מקצועי, שהתבסס בעיקר על שילוב כוחות בין פסיכולוגיה התפתחותיות, עבודה סוציאליות ופסיכואנאליזה. (2) בולאס אשר בספר Catch Them Before They Fall שהתפרסם בשנת 2103, יוצא מגבולות הסטינג המוכר לטובת מערכי טיפול אינטנסיביים (למשל - ימי טיפול ארוכים מ-9:00 עד 18:00 וסופי שבוע מלאים) על מנת למנוע התמוטטות נפשית ואשפוזים פסיכיאטרים.
בדומה לפרייברג ובולאס, המשמרים את החשיבה, ההקשבה והתהליך הפסיכואנאליטי בסטינג שונה ומותאם ליכולתו ומצבו של המטופל, כך גם אנו משמרים חשיבה והתערבויות באוריינטציה פסיכולוגית דינאמית בסטינג שמתקיים בבית המטופל. מעשה, מאז שנות ה-80, עם מעבר מרכז הכובד הטיפולי מבית החולים לקהילה, מתרחב בהתמדה היישום של טיפול משפחתי בבית המשפחה (1991 ,home based family therapy).
הפופולריות הגדלה של טיפול משפחתי בבית מתרחשת בארצות הברית ובאירופה, בעוד שבישראל נחשב טיפול זה עדיין לנדיר. יהודה אברוני ונתן קרני (2012) מציינים בפתיחה למאמרם בנושא טיפול בבית המשפחה, כי בעוד שבאנגליה מומלץ טיפול הבית כאחת הטכניקות המועדפות והמומלצות על ידי משרד הבריאות האנגלי, בישראל, טיפול הבית עדיין לא הפך לחלק מהאסטרטגיה והמדיניות של שרותי בריאות הנפש.
בכל זאת, מחקרים רבים מצביעים על טיפול משפחתי בבית כשיטת טיפול מועדפת מכמה בחינות: טיפול משפחתי בבית נמצא יעיל ביותר בפרמטרים של מחויבות ונוכחות בפגישות טיפוליות. כך, במחקר של Slesnick ועמיתים (2004) על טיפול משפחתי בנוער שהשתמש בסמים, נמצא שהתמדת משפחות בטיפול משפחתי בבית הייתה גבוהה בהרבה בהשוואה להתמדה בטיפול משפחתי בקליניקה. כמו כן מצא Aronen בשנת 1996 שהתערבויות טיפוליות בבית המשפחה היו יעילות בהשפעתן המניעתית לטווח הארוך, במדדים של איכות וכמות הסימפטומים הפסיכיאטרים (בהשוואה להתערבויות בקליניקה). מבחינת שיקולי עלות תועלת, הראה מחקר של McLendon (2003) שעלות הטיפול בנוער בתקופה של שלושים החודשים לאחר הטיפול המשפחתי בבית, הייתה נמוכה ב-85% מאשר עלות הטיפול לאחר טיפול משפחתי בקליניקה.
טיפול משפחתי אינטנסיבי בתוך בית המשפחה יכול לעיתים קרובות להיות הטיפול הנכון למשפחות שחוות משבר נפשי של אחד מבני המשפחה, ואף להוות במקרים מסוימים אלטרנטיבה לאשפוז פסיכיאטרי או להשמה חוץ ביתית (פנימייה) של ילדים. נראה נכון, למצות קודם כל מהלך של טיפול פרטני או משפחתי בקליניקה, ולו רק מהטעם שהמשאבים שנדרשים לניהול של טיפול משפחתי בבית הם רבים יותר.
הניסיון שנצבר מלמד שחלק ניכר מהפניות לטיפול בית הן של משפחות שכבר ניסו שיטות טיפול אחרות, אך ללא התקדמות ממשית. השינוי שחל בכניסת המטפלים הביתה, עם העוצמות שקשורות לטיפול בבית המשפחה ויסקרו בהמשך המאמר, יכול בהחלט לשרת התקדמות רצויה בטיפול. טיפול בבית המשפחה יכול להתאים למשפחות שמצד אחד לא יכולות להגיע לטיפול בקליניקה, מצד שני אין מספיק אינדיקציות על מנת שיוכלו להיעזר באשפוז פסיכיאטרי.
ישנם 4 סוגי משפחות בהן טיפול בבית המשפחה יכול להיות הטיפול המועדף:
האינטנסיביות היחסית של הטיפול המשפחתי בבית והחשיפה לסביבתם הטבעית של בני המשפחה יכולים לאתגר את האתיקה המקצועית בנושאים כמו גבולות, חסיון רפואי, זמנים וכד'. מה שמתבטא, לעיתים קרובות, בחרדה מוגברת מצד המטפלים סביב השאלה מהי ההתנהגות המקצועית הראויה. מכאן שהטיפול בבית המשפחה מחייב מחשבה מחודשת ולעיתים אף הגדרה מחדש של מושגים בסיסיים (Snyder, McCollum & Their, 1999). כמו כן, טיפול בבית המשפחה נפתח באינטייק בקליניקה. ההכרות בקליניקה יכולה להמשך חודש ויותר והיא כוללת שיחות עם ההורים ושותפי טיפול מערכתיים כמו מחלקת הרווחה, צוות חינוכי ופסיכיאטר. לאחר שבני הבית כולם מיודעים על כניסת המטפלים הביתה, הכניסה הראשונה לבית נעשית לרוב על ידי שני מטפלים. המטפלים מגיעים, דופקים בדלת והמשפחה יחד עם המטפלים מתיישבים בסלון או במרחב מתאים אחר לשיחה משפחתית.
במאמר הנוכחי נתמקד ב-3 מאפיינים ייחודיים של טיפול בבית המשפחה בהשוואה לטיפול בקליניקה: (1) ייחודיות האסימטריה מטפל–מטופל, (2) טיפול במרחבי החיים, ו-(3) ביטוי עוצמתי של תוקפנות ו-Acting out במסגרת הטיפול הביתי.
בקליניקה, המטפל הוא יושב הקבע, ואילו המטופלים הם ארעיים. לעומת זאת, בטיפול בבית המשפחה, המטופלים הם יושבי הקבע, והמטפל הוא הארעי. המפגש בין הקבוע לבין הזמני, מייצר סוג של מתח ומשפיע על סוג העברה שמתפתחת בטיפול.
בטיפול בבית המשפחה, המתח בין הארעי לקבוע קיים, רק בחילוף תפקידים. בשנת 2004 ציינה Stinchfield כי בטיפול משפחתי בבית מתקיים היפוך בהיררכיה המקובלת בין מטפל למטופל. לדעתה, קיום הטיפול בבית המשפחה מבטל את העליונות, לכאורה, בהיררכיה שיש למטפל על המשפחה המטופלת. להערכתי, הסטינג של הבית משמר את אי-הסימטריה וההיררכיה. לכאורה, נראה שהטיפול בבית המשפחה כרוך בוויתור על עמדת הכוח של המטפל – המטפל יוצא מהקליניקה השמורה והבטוחה ל"משחק חוץ". אך המצב מורכב יותר: בטיפול בבית המשפחה, המטפל הוא זה שקובע מתי מתחיל הטיפול ומתי הוא מסתיים. למטפל ישנה שליטה יותר משמעותית על תחילת וסיום השעה. בטיפול קליניקה, המטופל קובע מתי הטיפול מתחיל (הוא יכול לאחר בקלות), ומתי מסתיים (הוא יכול להתמהמה ביציאה או לצאת לפני תום הזמן). בטיפול בקליניקה, המטופל הוא האורח של המטפל, במובן שהוא מגיע למקום של המטפל ופועל, מבחינת הסטינג, בתוך 'חוקי האירוח' שמכתיב המטפל, למשל: זמן, מקום ותשלום. בטיפול בבית המשפחה המטפל הוא לכאורה האורח של המטופל, אך מבחינת הסטינג מרבית מחוקי האירוח מוכתבים עדיין על ידי המטפל. המטפל הוא זה שקובע איפה הוא יושב ולעיתים גם איפה ישבו בני המשפחה. המטפל קובע גם את הזמן, התשלום ותדירות הפגישות.
יחסי האסימטריה בין המטפל והמטופל נשמרים, אם כך, גם בטיפול בבית המשפחה. בהקשר זה ניתן להתייחס למושג 'האל ביתי' ("Das Unheimliche") של פרויד (1919) המתאר את התחושה המאוימת (uncanny) במפגש שבין המוכר והזר. משהו שיכול להיות מוכר, אך בו-זמנית גם זר, והתוצאה של כך היא תחושה של זרות לא-נוחה. הביטוי "Das Unheimliche" מאגד את המילה בית ואת שלילתה. במקרה של טיפול בבית המשפחה, והכניסה של המטפלים הביתה, יש כאן מימוש קונקרטי של הביטוי, מאחר וכניסת המטפלים הביתה והקשר האסימטרי של המשפחה איתם, מכניסה אל הבית המוכר זרות מסוימת.
בקליניקה מגיע המטופל עם עולמו הפנימי הטעון, למרחב שהוא פחות או יותר ניטראלי. הציפייה היא שבמהלך הטיפול יצליח המטופל לשנות ולהבנות מחדש הפנמות, שבסופו של דבר יתבטאו גם במציאות חייו. בטיפול בבית המשפחה – מגיע המטפל, פחות או יותר ניטראלי, אל מרחב החיים ואל המציאות הפנימית הטעונים של המטופל. הציפייה לשינוי היא בשני הערוצים במקביל, הן בעולם הפנימי והן במציאות של המטופל.
בטיפול בקליניקה, מטופלים מתקשים לעתים קרובות לבצע שינוי במציאות חייהם. בטיפול בבית המשפחה, השינוי נעשה כבר במציאות חייו של המטופל – בסוף הפגישה המטפל אמנם יוצא מהבית ומשהו יוצא איתו, אך אנו מוצאים שגם נשאר בחלל הבית משהו מתוך המפגש (Slesnick & Prestopnik, 2004) – "אבן מקיר תזעק" (חבקוק ב', י"א). במקום הניסוח המוכר של דברי מטופלים משלבים ראשונים של טיפול קליניקה "כשאני כאן (בקליניקה) הדברים מרגישים לי אחרת", המטפלים שומעים "כשאתם (המטפלים) כאן (בבית) הדברים מרגישים אחרת". בטיפול בבית המשפחה המקום בו מתרחש הטיפול הנו אותו הבית שהמטופלים מכירים, נושמים וחיים בתוכו, שלובש צורה חדשה. מצד אחד, במיוחד במקרה של העברה חיובית, המטופלים חווים את השינוי כמשהו קרוב יותר ("זה קורה כאן, אצלי בבית, ולא בקליניקה של המטפל"). מצד שני, במיוחד במקרה של העברה שלילית, הופך הבית המוכר והנוח למקום רודפני, ומשאיר את המטופלים חשופים, ללא מקלט.
לבסוף, בטיפול בבית המשפחה, על פי Reiter (שנת 2004), אל מרחב הפירוש של הטיפול "הרגיל', מתווספת תמונת הבית עצמו. כך למשל, במקרה של משפחה מסוימת בה טיפלנו, תמונות המשפחה המאובקות על השידה בסלון הפכו בשלב מסוים של הטיפול למוקד שיחה. מכל הרבדים שהוצגו דלעיל ניתן לראות כי ההשפעה של הטיפול היא בעלת פוטנציאל להיות מקיפה, אינטנסיבית וחודרנית.
סטינג העבודה בבית המשפחה המטופלת מאלץ את המטפלים להתמודד פנים אל פנים עם אפשרויות רבות וקיצוניות יותר תוקפנות ו-Acting Out. בעוד שבקליניקה יכולות לעבור שנים בלי שהתוקפנות מגיעה לעוצמות גבוהות, בטיפולי בית אנחנו פוגשים את הכעס בעוצמות גבוהות כבר בשלבים מוקדמים של הטיפול. ישנם 3 מקורות עיקריים לעוצמות אלה, הנובעים מעצם המערך הטיפולי של טיפול בתוך בית המשפחה:
בהתמודדות עם רמות התוקפנות הגבוהות עומדות לצד המטפלים בבית מספר תמיכות חשובות. ראשית, המוכנות והידיעה של המטפלים שטיפול בבית המשפחה כרוך בהתמודדות עם תוקפנות ורמות Acting out גבוהות והייחוס של תוקפנות זאת למבנה (הסטינג) שמאפשר אותה, מסייע למטפלים לחוש אשמים פחות ויותר פנויים לטיפול. שנית, בחלק גדול מטיפולי הבית, נכנסים לבית המשפחה שני מטפלים. העבודה המשותפת (ב-Co), תומכת בשיח וליבון של רגשות שעולים תוך כד פגישות עם המשפחה ובין הפגישות. שלישית, במקרים רבים, אינטנסיביות הטיפול בתדירות של שתי פגישת שבועיות לפחות מסייעת להכיל את העוצמות שעולות. לבסוף, הקפדה רבה על הסטינג שנקבע, כולל עמידה בזמנים, בתשלומים ושמירה על עמדה מקצועית שאינה מתבלבלת עם התארחות חברית (למשל הימנעות מאכילה ושירותים) מסייעת להתמודדות עם התוקפנות.
האפשרות לטפל במשפחה בביתה, כאשר אחד מבני המשפחה נמצא בדיס-אינטגרציה קיצונית, שבמקרים רבים מתאימה לאשפוז, מייצגת לדעתנו בצורה ממשית את החשיבה המשפחתית המבנית, שרואה במשפחה יחידה אורגנית, או מערכת שמרכיביה קשורים אחד לשני באופן הדדי. הטיפול המשפחתי בבית הוא ביטוי הומאני ואופטימי של כוחות המשפחה לריפוי.
הטיפול המשפחתי בבית, המתואר לעיל, הוא אמנם יישום של מסגרת טיפולית שונה, בהתייחס למקום בו מתקיים הטיפול. יחד עם זאת, נשמרים ההסדרים והכללים הבסיסיים והמסורתיים של טיפול בגישה משפחתית דינאמית, כמו מסגרת קבועה של זמן ותשלום. זאת ועוד, האי-סימטריה ביחסי מטפל–מטופל. כמו כן נעשות החשיבה וההתערבויות הטיפוליות על בסיס גישות משפחתיות דינאמית ופסיכואנאליטיות מסורתיות.
הטיפול בבית המשפחה מפגיש את המטפלים והמשפחה עם אתגרים חדשים, שבראשם התמודדות עם תוקפנות בעוצמות גבוהות. היכולת של המסגרת הטיפולית, המטפלים והמשפחה המטופלת לאפשר ביטוי ועיבוד של התוקפנות הזאת, היא המפתח להצלחת הטיפול.
עמית וולק הוא פסיכולוג קליני מומחה, מדריך בפסיכותרפיה. שותף במרכז מרחבים (www.merhavim-psy.co.il) וחבר צוות בעמותה לטיפול פסיכולוגי בקיבוץ גבעת חיים איחוד ע"ש אמי הורוויץ.
תודה ליונתן רייפן ועינת שוורצמן שותפי לדרך במרכז מרחבים על תרומתם הרבה לחשיבה ולכתיבת המאמר.
אברוני י.,קרני נ., פסיכותרפיה בבית המטופל – הצגת מקרה. שיחות, כ"ו : 295-299, .2012
עומר ח., (2013). עולם של פיתויים – איך נשמור על ילדינו בעידן השפע. הוצ' מודן .
Ghosts in the nursery. A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant-mother relationships. Fraiberg S, Adelson E, Shapiro V.J Am Acad Child Psychiatry. 1975 Summer;14(3):387-421
Bollas C., Catch them before they fall. The Psychoanalysis of Breakdown. Routledge, 2013
Zarski J.J., Sand-Pringl C., Greenbank M., Cibik P., The invisible
Slesnick N., Prestopnik J.L., Office versus Home-Based Family Therapy for Runaway. Alcohol Abusing Adolescents: Examination of Factors Associated with Treatment Attendance, Alcoholism Treatment Quarterly, 22 (2): 3-19,2004
Aronen E.T.,Kurkela S.A., Long-term effects of an early home-based Intervention. Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry.35(12):1665-1672,1996
McLendon T., Family Centered Home-Based Models for Placement Prevention, Best Practices in Children’s Mental Health Series. Report 5, Monograph, Lawrence, KS: School of Social Welfare, University of Kansas, 2003
Snyder W., McCollum E.ETheir .home is their castle: Learning to do in-home family therapy. Family Process. 38 (2):229-242, 1999
Stinchfield T.A., Clinical competencies specific to family-based therapy. Counselor-Education and Supervision. 43 (4): 286-300,2004
Freud, S. (1919). The ‘Uncanny’. The Standard Edition of the Complete Psychological works of Sigmund Freud, Volume XVII (1917-1919): An Infantile Neurosis and Other Works, 217-256
Reiter M.D., Utilizing the home environment in home-based therapy. Journal of Family Psychotherapy.11 (3): 27-39,2000b
