גורמים לטראומטיזציה משנית ועקיפה בקרב מטפלים: ממצאים עדכניים

צוות בטיפולנט

כאנשי מקצוע הבאים במגע עם כאב ומצוקה נפשית אנו חשופים באופן אינטנסיבי לסבל, טראומות וחומרים קשים לעיכול. על רקע זה, ולאור המעורבות הרבה בתהליכים הטיפוליים, לא מפתיע כי חלק מהמטפלים חשופים לתופעת הטראומטיזציה המשנית. במאמר זה נסקור את הממצאים העדכניים העוסקים בגורמים להתפתחותן של טראומטיזציה משנית ועקיפה בקרב מטפלים.

(Baird & Kracen, 2006) מבחינים בין טראומה משנית (secondary traumatic stress) לבין טראומה עקיפה (Vicarious traumatization)- תופעות שונות אשר לא פעם מתייחסים אליהן, באופן שגוי, כתופעה יחידה. טראומה עקיפה נובעת ממעורבותו האמפתית של המטפל ומתבטאת בשינויים קוגניטיביים בתפיסת העצמי, האחר ו/או העולם כתוצאה מהמפגש עם חומרים טראומטיים אשר מאתגרים לאורך זמן את תפיסתו וערכיו של המטפל. ביטויים שכיחים של טראומה עקיפה הם ירידה במוטיבציה, ביעילות ובאמפתיה. טראומה משנית היא מצב המחקה סימפטומים פוסט טראומטיים כתוצאה מחשיפה לטראומות שחוו אחרים, ומתבטא בסימפטומים כהתשה, דריכות מוגברת, הימנעות וקהות רגשית.
תופעות אלו, אשר משפיעות באופן משמעותי על חייו הפרטיים והמקצועיים של המטפל, מעוררות שאלות לגבי הגורמים העומדים במקורן.

במוקד הסיכון להתפתחותה של תגובה טראומטית של המטפל עומדת ההעברה הנגדית. (Smith & Kleijn, 2009), למשל, הצביעו על דפוס העברה הנגדית הקבוע שחוו מטפלים במהגרים אשר כלל חרדה, תגובות סומאטיות, תחושות שליליות ומעורבות חיובית חזקה. (Kanter, 2007) טען כי ציפיות לא מותאמות ותפיסה לא ריאלית של יכולתנו לפתור כל קונפליקט ולסייע לכל מטופל קשורה אף היא לסיכון לשחיקה ותגובות טראומטיות.
אלמנט נוסף הנוגע להתמודדות המטפל נוגע למנגנוני ההגנה האופייניים לו. (Daniels, 2009), למשל, הצביעה על מרכזיותו של מנגנון הדיסוציאציה בהפרעות טראומטיות ומצאה במחקרה כי כאשר המטפל עצמו משתמש במנגנונים דיסוציאטיביים על מנת להתמודד עם החומרים הטראומטיים להם הוא חשוף- הסיכוי להתפתחותה של טראומטיזציה משנית גדל. כמו כן, (Baird & Kracen, 2006) מצאו כי היסטוריה של טראומה אישית בלתי מעובדת משפיעה על היווצרות טראומה עקיפה ומשנית, כאשר מידת החשיפה לחומרים טראומטיים מגבירה את הסיכון להיווצרות טראומה משנית אך לא עקיפה.
לצד גורמים הנוגעים לחוויות המטפל ואישיותו, מספר מחקרים בחנו את השפעת מערכת התמיכה של המטפל על הסיכון להתפתחות טראומטיזציה.
מחקרים אלו הצביעו על כך שמידת התמיכה לה זוכה המטפל מהווה גורם משמעותי המשפיע על הסיכון להיווצרות תגובות טראומטיות: (Stoesen, 2007) מצביע על חשיבותה של קבלת תמיכה חברתית ואילו (Baird & Kracen, 2006) מצביעים על תרומת ההדרכה המקצועית לצמצום הסיכון להשפעות טראומטיות.
לצד זאת, גורם אשר השפעתו על הסיכון להתפתחות תגובה טראומטית בקרב מטפלים שנויה במחלוקת הוא קבלת הכשרה ספיציפית לטיפול בטראומה. (Ben-Porat & Itzhaky, 2011) השוו בין מטפלים שהוכשרו לטיפול באלימות ביתית לאלו שלא קיבלו הכשרה ספציפית ומצאו כי המטפלים המוכשרים דיווחו על תחושת קומפטנטיות גבוהה יותר ביחס לאלו שלא הוכשרו. עם זאת, לא נמצאו הבדלי טראומה משנית או עקיפה בין הקבוצות. לעומת זאת, (Smith & Kleijn, 2009) מצאו כי מטפלים שהוכשרו לטיפול בטראומה דיווחו על פחות תחושות של הלם והצפה ביחס למטפלים ללא הכשרה ספציפית בתחום. (Pardess et al 2014) מצאו גם הם כי מטפלים שהוכשרו לטיפול בטראומה דיווחו על פחות תחושות של הצפה, ואף על פחות תגובות של הימנעות ונתק בהשוואה למטפלים ללא הכשרה ספציפית בתחום. כמו כן, המטפלים בעלי ההכשרה דיווחו גם על תחושת משמעות וסיפוק סביב הסיוע לאחרים.

ביבליוגרפיה: