רות נצר
לפניכם הפרק "זהב ועוד ועוד: רשמי מסע בבורמה (2012)" מאת רות נצר, מתוך הספר "פסיעותיו של הנודד" באדיבות המחברת והוצאת אידרא.
בבורמה כתבתי: "עַל סִפּוּן הַמַעְבֹּרֶת עַל נְהַר האיירוָודָה אֲנַמְנֵם / עַל כִסֵא מִקְלַעַת קַשׁ. / סְבִיבִי דַלּוּת הַחַיִים בְשׁוּלֵי הַנָהָר, / אֲנָשִׁים בְחוּשׁוֹת, סֻכוֹת, פַּחוֹנִים, אָהֳלֵי בַד, / אֲנָשִׁים מְכַבְסִים בִגְדֵיהֶם בַנָהָר הָאֲפַרְפַּר / דוֹחֲפִים בִמְשׁוֹטִים אֶת סִירוֹת הַבַיִת / מְבַשְלִים בַסִירָה, יְשֵׁנִים בָהּ. / מִקְצַב מְנוֹעַ הַסִירָה הוּא מִקְצַב הַנָהָר / הַנָע עַל גְחוֹנוֹ הָרָטֹּב. סְבִיבִי / רֵיחוֹת בִיוּב, רֵיחוֹת זְרָדִים נִשְרָפִים, / קְרִיאַת הַתַרְנְגוֹל, נֶחְרַתְ הַשְוָרִים הַנוֹשְאִים בָעֹּל, / הַנָשִׁים הַמַכְרִיזוֹת עַל מַרְכָלְתָן / בַד וּכָנִים מִתְנַפְּלוֹת עַל הַתַיָר הַזָר. "
כשחזרתי לארץ סיפרתי לנכדי בן השלוש שהייתי בארץ רחוקה. הוא שאל: יש שם דרקון? עניתי: לא. אז יש שם מפלצת ביער? המשיך לשאול. עניתי: לא. אז יש שם אריה? שוב עניתי בשלילה. ואז איבד את העניין בי.
אבל בבורמה יש שבט שמאמין שאמו הראשונה של השבט היתה דרקון. ויש בבורמה פסלי דרקון: פסלים של בודהה יושב ומעל ראשו נחש קוברה פוער פה של דרקון כדי לשמור עליו מפני אויביו. ובפתח מערת פינדָיה ראיתי פסל עכביש ענקי שפוער לוע של דרקון מלא שיניים. מולו עומד פסל הנסיך שקולע בו חץ להרגו. זה הנסיך שעל שמו תיקרא המערה: פינדיה. מסופר שהנסיך הציל שבע נערות שהתחבאו במערה מפני העכביש שאיים לטרוף אותן. האגדה טומנת בחובה את המוטיבים המוכרים באגדות העולם: העכביש כסמל האם הגדולה, טוֹות הקורים, הלוכדת, הבולענית; הנסיך הנלחם במפלצת זו ומציל את הנערה. נסיך זה הוא גם היסוד הגברי המציל את הבת שעלולה להיבלע בידי האם והיסוד האמהי שבנפשה, שמהם עליה להיפרד כדי לבנות לעצמה את זהותה. לשם כך עליה להיעזר בכוח הגברי, המתגלם בדמויות הגבריות סביבה וביסוד הגברי שתפתח בתוכה.
המערה הענקית מלאה בזהב האגדי שהגיבור זוכה בו כשהוא מנצח את המפלצת. אבל מהו האוצר הזה? כאן המיתוס הפגאני מתחלף במיתוס הבודהיסטי. המערה מלאה מאות פסלי בודהה מוזהב; עוד ועוד פסלי בודהה, לאינסוף. לכאן באים המאמינים להתפלל לבודהה, ללכת בשבילי המערה המוזהבת המרהיבה ולבקש ברכה ורפואה ממנו. בעת הליכתנו במבוכי המערה ליוותה אותנו תפילה חדגונית של נזיר זקן שישב למרגלות אחד הפסלים.
בודהה, שהיה אדם בשר ודם, הפך לאיקונין של אל נערץ עבור מאמיניו, המביאים לו מנחות ומתפללים אליו. הנפש הפגאנית של העם הפשוט הזה ממשיכה בהערצת האלים, שבודהה הוא אחד מהם. האלים המקוריים הקדומים של בורמה הבודהיסטית לכאורה הם אלי הנאט האנימיסטיים, מייצגי כוחות הטבע והרוחות, המתגלמים בפולחן שלהם כדמויות אנושיות בעלות כובע מחודד. אפשר לראות את השילוב המעניין של דתות בפולחן עצי הבניאן. תחת עץ הבניאן ישב בודהה וקיבל את ההארה. לכן העץ מקודש. על עצי בניאן רבים בבורמה אפשר לראות מדף או קופסה קטנה לידם, שבהם ניצבים אלי הנאט, רוחות העץ הפגאניות.
*
הזהב בוהק מכל עבר, עוד ועוד ועוד. עוד ועוד הוא הפולחן בבורמה. כך גם במקדש שוודגון בעיר יאנגון, מתחם ענקי של פסלי בודהה מזהב ומשיש, עוד ועוד ועוד פסלים משיש ומזהב. עוד ועוד ועוד זהב.
גם אתרי פולחן אחרים בבורמה בנויים על עקרון הריבוי: ריבוי של עשרות פגודות זו ליד זו, גם אם אינן מוזהבות. המבקר הולך בתוככי מתחם שעשרות פגודות לבודהה צומחות מתוכו, פגודות שנעזבו מכבר, באזורים שכוחים. אני מנסה להיכנס לעורם של המאמינים. מהו העוד ועוד הזה, ומדוע מידת הריבוי של האל כה נחוצה להם?
אתרי הפולחן הגדולים האלה הם מתחמים רחבי ידיים, הבנויים כך שהמאמין מהלך בתוכם הליכה מעגלית, שמחזקת את ההיבט הצלייני של עלייה לרגל, של הממד התהליכי של ההתכוונות "לקראת". הוא נכנס אליהם, שוהה בהם, מוכל בהם, כטובל ברחם האלוהי ונולד מתוכו עם ברכת האל שזה עתה חילה את פניו.
מה שכה מושך אותי באתרי פולחן אינו המבנה עצמו, אלא הפולחן והאמונה הדתית: לראות את האנשים הבאים אל המקדשים, כורעים, מתפללים, עוצמים עיניים, מניחים מנחת פרחים או עלי זהב או מאכלים ומתמסרים לאמונה. בספר שמות אומר האל למשה: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כשהמרחב המתוחם המקודש לאל מתמלא בקרבה האינטימית בין אדם ואל, אכן האל שוכן בתוכם והם בו.
הממד הזה של כניסה־טבילה־התחדשות בבניין־מרחב גדול לשם הפולחן הדתי מאפיין את רוב פולחני הדת. ביהדות זה בית הכנסת ובנצרות הכנסייה. הרחם האלוהי מסמל את הממד של החיק האמהי ושל האב הרוחני כאחד. הרי זו אחדות הניגודים המצויה בתשתית העצמי הרליגיוזי, אחדות הניגודים של הגברי והנשי, שהמאמין היהודי שואף אליה, כדי לזווג את האל עם השכינה למען תיקון האלוהות ותיקון העם.
מדוע האנשים הדלים האלה קונים עלי זהב דקיקים להדביק על פסלי בודהה שאינו זקוק להם כלל? בודהה שמייצג תורת חיים נכונה הופך כאן לאל. העבודה הרוחנית הפנימית שבודהה מציע מתחלפת אפוא בעבודת אלילים. זה הצורך להאדיר את האל שעליו ישליכו את יהבם ובצלו יחסו; להאדיר ולהעצים את האלוהי המיטיב שעדיין אינם יודעים שבתוככי נפשם הוא. או אולי זה הצורך לבטא את הערגה לאינסופי, שמידותיו הענקיות והמוזהבות משקפות להם את עוצמתם הגנוזה שלהם עצמם?
אבל מה לזה ולבודהיזם? בודהה אמר שמקור הסבל בתשוקה. שיש ללמוד לוותר על רצונות, כי הם מחוללי הסבל. הבודהיזם מוליך לפשטות ולוויתור על היאחזות ברצונות (כמו גם ברגשות ובדעות), ואילו פולחן בודהה שרואים כאן הוא התגלמות התשוקה לעושר המוזהב, עוד ועוד ועוד. האם דחף ההשתוקקות הומר כאן בערגה ליעד רוחני־דתי?
בודהה אינו זקוק לזהב. הוא מעבר לעושר החומרי ולצורך בהערצה מוזהבת. אבל אנשים זקוקים לו. ואם לעצמם לא יוכלו להעניק זהב אינסופי, אזי לפחות לאלוהיהם יעניקו.
את הזהב המקודש אנחנו מכירים היטב כאחד מסמלי האלכימיה. כמתכת בלתי נכחדת, אצילה ומלכותית, הוא מסמל את יקר הנשמה העצמי האלוהי. האם זה פשר הזהב הפולחני בפסלי בודהה? האם בוהק הזהב הנאצל (כמו הפאר בכנסיות) נועד להעלות את הנשמה למדרגות דתיות נאצלות ונשגבות שמגמדות את האדם נוכח האל? או שמא להפך, האם מדרגות נאצלות מפגישות את האדם עם היסוד הנאצל הגבוה בנשמתו וכך מעצימות אותו? או שמא אין הוא אלא התגלמות של זהב כוזב, התגלמות חיצונית של יופי בפולחן עגל זהב?
וכנגד זה אני רואה אותנו, התיירים, הפושטים על דוכני השווקים בכל מקום, להוטים לקנות עוד ועוד. אני רואה אותנו עומסים על צלחות עוד ועוד בארוחות שהן מזנון פתוח. הלא גם אנחנו לא מממשים את הוויתור הבודהיסטי על התשוקה לעוד ועוד.
אותה תהייה שבה אלי בארמון המלך האגדי בבנגקוק שבתאילנד, שאליה הגענו בסיום המסע לבורמה. ארמון של אינסוף זהב ואבנים יקרות. כאן חוגגת הערצת המלך, שקרוי בשמו של האל ראמה. המלך הוא אפוא בא כוחו של האל, ובקלות יוכל להתפתות להאמין שהוא אל של ממש. מי מואדר בארמון הזה? הבודהה כישות רוחנית שנמצאת במקדש ארמון המלך? או המלך עצמו, שמעריץ את עצמו כבא כוחו של האל? המלך בונה לעצמו ארמון מוזהב שעושרו הנרקיסיסטי שואב אליו את המסים והתרומות של ההמונים הדלים המנוצלים שעובדים למענו. שוב אני נזכרת בשאלה שחייב פרסיבל (במיתוס הנוצרי) לשאול כדי לקבל את הגביע הקדוש: למי שייך הגביע, למלך או לאלוהים?
שלוש פעמים בשנה מחליפים את בגדיו של הבודהה שבמקדש המלך ראמה בבנגקוק, בהתאם לעונות השנה. שוב מתגלות פניו הפגאניות של הפולחן הקדום לאלי הטבע, הממונים על מחזוריות עונות השנה. פולחן זה מוטמע בפולחן בודהה ומתמזג עמו.
באחד הימים בבורמה הגענו לעת שקיעה אל פגודה גדולה, כדי להשקיף מגגה על שדה הפגודות שסביבה. תיירים רבים הצטופפו על גג הפגודה, ויחד המתנו לרגע השקיעה. הבטתי בציפייה הדרוכה של כולנו, עם המצלמות המוכנות לרגע המופע של כדור השמש. הבטתי ותהיתי, מי כאן עובד האלילים? לא רק סוגדי הפסלים המוזהבים, אלא גם אנחנו כאן היינו כמאמינים מעריצים, השותפים לפולחן השמש לכבוד הופעתו המרהיבה של אל האור הגדול.
בין מאות פסלי הבודהה המוזהב במערת פינדרה יושבים חמישה פסלי בודהה שחור. הבודהה השחור מזכיר את פסלי ישו השחור שראיתי בדרום אמריקה ואת המדונה השחורה שבמנזר מונסרט ליד ברצלונה ובפולין בעיר צ'נסטוחובה. לפי המאמינים, הבודהה שחור משום שהוא מזיע. וההמון פונה אל הבודהה השחור לצורכי ריפוי. אפשר לומר שהבודהה השחור מגלם את צלו ההכרחי של הבודהה, שכמו ישו, מתואר רק באיכויותיו הנעלות. כי אם אין הבודהה יכול להכיל את צלו, איך נוכל אנחנו להכיל את צלנו שלנו? בפסלי האלים השחורים מתרחשת השבת המודחק הצִלי, כשהשחור שב ותובע את קידושו. זו שיבתו המשלימה של ההיבט האפל של הנפש. הנפש מבקשת להכיל את ההיבט האפל, אפילו אם ברמה סמלית לא מודעת.
אחרי שובי מבורמה ראיתי במוזיאון תל אביב פסל בודהה עכשווי מנפאל, שכולו מכוסה מדבקות ילדים בנושאים שונים. כל דמות, חיה וחפץ יכולים למצוא מנוח בגופו של הבודהה שבא לבקר בתל אביב. הרי גם זו אמירה על זהות האל והאדם השוכנים זה בזה.
כנגד המקדשים המוזהבים הענקיים ראינו במנדליי שבבורמה שריד גדול של אתר מלכים ענקי, סדוק כולו מרעידת אדמה, וחשבתי לעצמי שהנה שווא רהב האדם. כמו מגדל בבל, גם המבנה הזה נהרס בידי האלים המעמידים במקומו את האדם שאין קץ לרעבונו, למשאלותיו הגרנדיוזיות ולהפגנת כוחו . האדם הרעב לעוד ועוד, ששם לנגד עיניו את הגדוּלה החיצונית במקום את הגדולה הפנימית של הנשמה.
כנגד הרעב והרהב פגשנו במנדליי שני אנשים צנועים שכל אחד מהם הקים ארגון וולונטרי של סיוע לנזקקי הקהילה. אחד מהם הוא בחור צעיר שנעזר בתרומות ובארגון מגרמניה כדי לקדם את חזונו לאפשר לכל ילד ללמוד מחשבים ואנגלית ולהתכונן ללימודי תיכון והלאה מזה. האחרת היא אחות שכבר 25 שנים מנהלת בית אבות לזקנים שאין להם משפחות. אחדים היא משכנת בביתה שלה. אנשים אלה, כך הרהרתי, הם הבודהיסטים האמיתיים.
מתברר שבודהה עצמו לא כתב את תורתו, אלא תלמידו אננדה. התופעה הזאת של מורה רוחני גדול ותלמידו שכותב את דבריו ודואג להפצתם חוזרת על עצמה בתולדות הדתות: כך גם האר"י ותלמידו חיים ויטאל, ישו ותלמידו פטרוס, וכן שבתי צבי ונתן העזתי. הצמד הזה מזכיר לי את ההבחנה של אחד העם במסה הידועה שלו, "כוהן ונביא", 1 שבה הוא מבחין בין שני סוגי המנהיגים, ההכרחיים שניהם, כשהאחד שרוי בעולמות החזון והרוח, והאחר מקרקע את הרוח אל חיי האדם ואל מעשיו. אנלוגיה זו מקבילה, במובן מה, גם אל ההבחנה בנפש בין גרעין העצמי, שהוא צלם אלוהים באדם, שנוגע בטרנסצנדנטי ויונק ממנו, לבין האגו, המוציא לפועל של פוטנציאל העצמי.
המחשבה הזאת על חשיבותו של התלמיד המקרקע מתקשרת לי עם תנוחת הבודהה השכיחה מאוד כאן, כשידו האחת מכוונת אל עצמו והאחרת נוגעת באדמה. הפירוש המקובל הוא שהאדמה מעידה על האמת שלו. אני רואה כאן גם את המשמעות של חיבור יסוד הרוח עם יסוד האדמה, שבלעדיו אין הגשמה. אסוציאציה למוּדרה )תנוחת הידיים של בודהה( זו היא ריקוד הדרווישים הסוּפים, שידם האחת מכוונת כלפי מעלה וידם האחרת כלפי מטה, כמעבירה את האנרגיה האלוהית אל האדמה ומחברת בין שני קטבים אלה.
עוד דבר התברר לי כאן, שפסלי בודהה נראים לעתים נשיים מאוד. ההיבט הנשי מאפיין גם את דמותו של ישו. שניהם מגלמים אדם שהפך לאל בתהליכי הפולחן. שניהם אינם גיבורי תהילה ולא גיבורי חיל, אלא אנשים שהביאו בתורתם את מוטיב החמלה מתוך הרצון להקל את הסבל האנושי. מוטיב החמלה הוא היבט נשי בנפש. האיקונוגרפיה בעלת הצביון הרך והנשי של האל הגבר מבטאת את חיבור הגברי והנשי בנפש (כמו היין והיאנג, אלוהים והשכינה), חיבור ניגודי הנפש לכלל שלם אינטגרטיבי מכיל כול. יונג טען ששניהם, בודהה וישו, בניגוד לאלים הגדולים האחרים (כגון האל היהודי), אינם סמל נכון לשלמות הנפש, שכן הם מתוארים כבעלי איכויות טובות בלבד. מעשיהם טובים בלבד, בעוד הנפש האנושית מכילה את הטוב והרע כאחד, ומודל של שלמות טובה בלבד הוא מודל כוזב שמעצים באדם את תודעת חטאיו, משום המרחק שבנפשו בין מי שהוא באמת לבין המודל האידיאלי הניצב לפניו.
החניכה של הנער המתבגר בבורמה היא כניסה אל חסותו של בודהה ולמידת עקרונות היסוד של הבודהיזם. בין גיל שבע לגיל 12 עורכים את טקס החניכה, ובו מלבישים את הנער בגדי נסיך, כפי שהיה הבודהה בנעוריו. הנער רוכב על סוס בליווי אנשי הכפר, לצלילי מוזיקה. אחר כך מגלחים את ראשו והוא נכנס למנזר בודהיסטי לשבוע עד חודש. כך הוא חש וחי מחדש את המעבר שעשה בודהה מחיי נסיך לנזיר ונחנך למיתוס המכונן של התרבות. בחניכה זו יש המאפיינים של חניכת בנים בתרבויות רבות: הפרידה מההורים וכניסה אל חברה גברית בלבד, לתקופה של מילוי משימות מבחן, משמעת וציות המחייבים כוחות אגו ומחזקים אותם. למתבגר מונחלים הערכים והידע שעליו ללמוד כדי להשתייך לחברה כבוגר.
בחניכת בנות הטקס נערך כטקס משפחתי או כפרי ומסתכם בניקוב חורים לעגילי זהב באוזניים. נראה לי שבטקס זה יש גם ממד של כניסה ליופי הנשי הארוטי וגם אלמנט של עמידה בכאב, כחלק מתהליכי החניכה. מעתה על הנערה לשמור על כללי צניעות, לא לשחק עם בנים, לא ללכת לבדה בערב וכו'. ההבחנה בין חניכת הבן והבת מדגישה את הַדָרת הבת־ האישה מתהליכי ההתפתחות הרוחניים־תודעתיים של התרבות ואת הגבלתה לממד הנשי האסתטי בלבד. אין תמה בכך, כשחושבים על מיתוס הראמאיאנה ההודי, שהוא אחד המיתוסים השכיחים כאן. כל מה שנדרש מהנסיכה סיטה הוא להוכיח שוב ושוב את צניעותה ואת נאמנותה לראמה, בעלה, והיא תלויה בחסדיו, אם יאמין לה או יגרש אותה או יערוך לה את מבחן האש להוכחת נאמנותה. סיטה לא נדרשת לשום תהליך של התפתחות ולשום קול משלה. יתרה מזאת, היא קורבן לצורכי הכבוד הנרקיסיסטיים שלו, והוא לא רואה אותה כלל כאדם עם רגשות וצרכים משלה.
באחד השווקים הרבים מצאתי בדוכן תכשיטים שרשרת חרוזים שהמדליון שלה הוא ראש שור מנחושת, שבאפו חח עגול, וקרניו של השור עשויות שנהב. על ראשו ועל קרניו חקוקה מעין קליגרפיה של חריצים, שמסמנים אולי איזשהו כתב קדום. השרשרת הזאת בעלת עוצמה ומרשימה ביותר. מובן שמיד קניתי אותה, ועכשיו היא תלויה בביתי ליד מסכות מאפריקה. למוכרת הקטנה לא היה מושג מה היא מוכרת. מדליון כזה לא מצאתי בשום שוק תכשיטים אחר, לא בבורמה ולא בשום ארץ של תרבויות שבטיות שהייתי בה. אני משערת שהמדליון נועד לגברים, אולי לחגים ולטקסים שמאניים. שהרי איזו אישה תענוד מדליון של שור? השוורים משמשים את הבורמזים הכפריים במקום סוסים, והם רתומים למחרשות ולעגלות.
באותו יום, במלון המפואר שהיינו בו, מצאתי על הקיר גולגולת של חיה עם קרניים, קטנה מכדי להיות אמיתית, אבל נראית כאמיתית. על הקיר האחר היה ציור של לוחם בורמזי, שפניו צבועות וקרני שור מוצמדות אל ראשו. כידוע, בתרבויות שבטיות קדומות נוהגים, בטקסים או בעת לחימה, להתחפש לחיות הנחשבות חיות עוצמה או חיות שהן הטוטם של השבט, כלומר חיית האב הקדמון שמסמלת כעין אל־אב קדמון שמתחברים אל כוחו כדי להסיר את הרע ולהביא טוב.
שמתי לב שלעתים קרובות בעת שהותי בארצות אחרות, שבהן אני פוגשת תרבויות וחומרי חיים אחרים לגמרי משלי, באים אלי שם חלומות גדולים או חלומות בהירים ומחודדים מהרגיל. כלומר משהו נפתח בנפש, כאילו מוסר צעיף שמכסה את עצמי מפנַי, הצעיף של התודעה הרגילה הקונבנציונלית. ואכן, יונג אמר שארץ אחרת (חוץ לארץ) בחלום מסמלת טריטוריה אחרת לתודעה, כלומר את הקיום הלא מודע. ארצות אחרות מפגישות אותי (אותנו) עם נופים אחרים, עם אורחות חיים וחשיבה אחרים, עם אמונות וטקסים אחרים. כל אלה פותחים לנו צוהר אל העושר של החוויה האנושית הרבגונית העתיקה, שעד כה נבצרה מאיתנו, צוהר שמאפשר התחדשות. לעתים נדמה לי שכך אני נוגעת בקרקעית הלא מודע הקולקטיבי .
כתבתי : "הַשְׁכֵם בַבֹּקֶר / הַמְשָׁרֶתֶת בְשׁוּלֵי הַשָדֶה אוֹסֶפֶת // עֲלֵי פְּרָחִים בְסַל נְצָרִים / לְפֻלְחַן צְלָמִים מֻ זְהָב. / הַשְׁכֵם בַבֹּקֶר ; / לאֹּ סְבִיב מִקְדַשׁ הַפָּגוֹדוֹת הַמֻזְהָב // לאֹּ סְבִיב הַמָלוֹן הַמְפֹּאָר / כִי אִם סְבִיב מִגְרַשׁ הַכַדוּרֶגֶל // אֵלֵךְ בַהֲלִיכַת הַבֹּקֶר / אָחֹּג אֶסֹּב סְבִיבוֹ / בְטֶקֶס צַלְיָנִי // כְהַקָפַת כַלָּה אֶת חֲתָנָהּ / בְעֵת כְלוּלוֹת הַלֵּב / עִם אֲדָמָה וּמַיִם . // הַשְׁכֵם בַבֹּקֶר בבָאגָאן ; / אֶלְחַשׁ מַנְטְרוֹת / בְמִקְצַב הַהֲ לִיכָה - // "אֱלֹ הי נְשָׁמָה שֶׁנָתַתָ בִי טְהוֹרָה הִיא." / "וּבְטוּבוֹ הַגָדוֹל תָמִיד לאֹּ חָסַר לָנוּ / / וְאַל יֶחְסַר לָנוּ." / "זְכֹּר וּשְׁמֹּר בְדִבוּר אֶחָד." / מִקְצַב הַתְפִלָּה / מַזְכִיר לִי אֶת מְקוֹמִי. / כִי רוּחַ הִיא בָאָדָם / לְסַפֵּר לִי מִי אֲנִי."
הפעם בבורמה לא היו לי חלומות שונים מהרגיל, אבל זכרתי את החלומות בבהירות. בעוד שקודם לכן היתה תקופה שבה הייתי מתעוררת עם ידיעת חלום שחלמתי אך עם קושי לזכרו, מאז ששבתי לארץ ממשיכים החלומות להיזכר על נקלה.
שיבה מבורמה: בטיסה של עשר שעות ללא שינה, ממש ברגע הנחיתה נפלתי אל דמדומי הזיית חלום. ראיתי להבות אוחזות בערימת זרדים. הלהבות נמשכו ונמשכו ולא חדלו. אמרתי לעצמי בתוככי ההזיה: "הרי זה הסנה הבוער ולא אוּכַל!" אחר כך חזרה על עצמה תמונת הלהבות.
וכבר בסוף אותו השבוע השתתפתי בכנס על חידושים בחסידות. כך נשכחו ממני כתבי בודהה שקראתי בעת הנסיעה בבורמה וחזרתי אל מה ששייך לי באמת.
רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, מבכירי האנליטיקנים היונגיאנים בארץ, כותבת בספרי העיון שלה על מסע הנפש, במבט פסיכולוגי, תאולוגי, ספרותי ופואטי. זה ספר העיון ה־14 שלה, שמהווה המשך לספרה האוטוביוגרפי. היא אמנית וצלמת. כתבה גם 13 ספרי שירה עליהם זכתה במענקי כתיבה ובחמשה פרסים. צילומיה מלווים את הספר.
