כניסת מטפלים לאתר הקהל הרחב
האיזור הזה באתר מיועד למטפלים ולאנשי מקצוע. לאתר המידע ולאיתור מטפלים
לחצו כאן

משחקי כוח: פרק לקריאה מתוך הספר 'לִילַה – פרדיגמת המשחק'

פרק לקריאה העוסק בהשוואה בין תפיסת המשחק בפריזמה התרבותית לבין זו בפסיכואנליזה הקלייניאנית, ובכך חושף את היבטי הכוח הנסתרים של המשחק - בתרבות ובטיפול

מאת
ד״ר דוב בלום יזדי
מאת
ד״ר דוב בלום יזדי
23/08/2024

הפרק השלישי 'משחקי כוח: תרבות מול פסיכואנליזה' מתוך הספר 'לִילַה* – פרדיגמת המשחק: כוח, זהות וחירות בשדה המשחק הטיפולי' מובא לפניכם כאן במלואו באדיבות המחבר והוצאת הספרים 'רסלינג'.

*המילה לִילַה (Leelah) פירושה בסנסקריט משחק האלים, ובהשאלה – תהליך מתמשך של יצירה 

משחקי כוח: תרבות מול פסיכואנליזה

המשחק בפסיכואנליזה משתקף מתוך ההשוואה בין ההיסטוריון יוהאן האויזינחה, שחקר את המשחק בפריזמה תרבותית, לבין הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין, שהשתמשה בו ככלי פסיכואנליטי. המשחק הפסיכואנליטי הקלייניאני מואר כסימפטום ואילו המשחק התרבותי ההאויזינחיאני מובן כפעילות לשמה. ההשוואה בין השניים נועדה לחשוף את היבטי הכוח הנסתרים של המשחק בתרבות ושל המשחק בטיפול. בקוטב אחד, המשחוּק משמש כסימפטום, כייצוג או דימוי של דבר-מה אחר, ומכאן ניתן להשתמש בו ככלי רגולטורי להפעלת כוח ולשמירה על הסדר החברתי. בקוטב השני, המִשְחַק עומד בפני עצמו ומכאן שביכולתו להוות גורם יוצר, להשפיע ולשנות את פני המציאות.

המשחק ההאויזינחיאני

לפי האויזינחה (1984), המשחק כאחד מאופני התרבות "מְשחק מִשחק כפול". מחד גיסא, הוא נראה קל דעת וחסרה בו הרצינות הנוכחת בתחומים תרבותיים כגון אומנות, דת ומדע. מאידך גיסא, הוא העסיק בכובד ראש את המחשבה האנושית מראשיתה. לכן, האויזינחה חוקר את יסודות המשחק לא רק במה שאנו מכנים מפורשות בשם משחק או ספורט; אלא גם במופעים רחבים יותר כגון בתחומי המשפט, המדינה, המחקר, הפילוסופיה, השירה, הדת, המאגיה והמלחמה. המהלך שהוא מוביל חושף תחילה את המכנה המשותף בתופעות השונות הללו ורק לאחר מכן, כפועל יוצא מכך, מגדיר את המשחק.

כדי לגלות את העקרונות המשותפים, האויזינחה משתמש במתודה תיאורית-פנומנולוגית. הוא אינו גוזר את מושג המשחק ממושגי אב כדי לגלות את מהותו, אלא מתאר תופעה. למשחק רמות שנות, החל במשחק ראשוני של חיות וילדים וכלה בצורות מפותחות יותר כגון אומנות ופולחן. האויזינחה עוסק בצורות המשחק המפותחות: "[...] המשחק עומד כמתמיה מחוץ לתחומן של כל שאר צורות המחשבה, המשמשות לנו דרכי-הבעה למבניהם של חיי-רוח וחיי ציבור [...] הללו הן צורותיו העליונות של המשחק" (שם: 42), ומצביע על שישה סימני היכר:

חירות והנאה: המשחק הוא אקט חופשי ללא כל כפייה, לא מצד הטבע ולא מצד החברה: "הוא רשות, הוא מעשה של חירות" (שם: 43). כאשר המשחק כרוך בחובה חברתית, בצו מוסרי או בצרכים הישרדותיים ביולוגיים ראשוניים הוא חדל מלהיות משחק. דווקא החריגה מעבר לסיפוק צורכי הגוף הביולוגיים היא שמאפיינת את המשחק, ומטרתו היחידה היא ההנאה שהוא מסב לעוסקים בו. זו הנאה שעומדת בפני עצמה, ללא חיפוש אחר רווח. הסיפוק מפעולת המשחק שונה מהסיפוק הראשוני, הגופני, שאנו מורגלים אליו.

סְפֵירָת ביניים: המשחק מהווה חריגה מן העולם היומיומי. כשם שאינו בא לספק צרכים ממשיים של העולם שבו אנו חיים, כך אין חוקי המציאות רלוונטיים אליו. ברגע שהאדם מתחיל לשחק, הוא יוצא מהווייתו הרגילה לטובת פעילות נעלה של יצירת תרבות: "[...] המשחק כשהוא לעצמו מתחילתו: הוא מעשה-ביניים בחיי יום-יום [...] הוא מעטר את החיים, הוא משלים אותם [...]" (שם: 44). החריגה מהעולם הממשי הינה פעולה מודעת. כפי שהילד יודע שהוא משחק, כך כל המשחקים החברתיים לאורך ההיסטוריה אירעו אף הם במודעות מלאה לגבי אופיים המיוחד. היציאה מהעולם הרגיל אינה גורעת מרצינותו של המשחק ואינה מגבילה את המרחב שלו: "אין המשחק חיים רגילים, אינו החיים גופם; אדרבה, עניינו יציאה מהם לעולמה של פעולה שלשעה, שמגמה לה משלה" (שם: 43). חריגה זו מהחיים הרגילים תומכת בחירות האדם המשחק.

בִּידּוּל מקום וזמן: לכל משחק באשר הוא קיימת הגבלה של מרחב פיזי והקצבת זמן. האומן יודע שהוא יוצר עולם דמיוני, הכוהן זוֹבֵחַ קורבנות לשם חריגה מהוויית היומיום למציאות מקודשת. הטורניר, ההצגה והפולחן מתקיימים במשך זמן מסוים ותחומים במרחב. הארֵנה, לוח המשחק, הטקס של המכשף, המקדש והבמה מעידים על מגמתו של המשחק ליצור מרחב אחר. הם ממחישים שקם עולם מיוחד, עולמו של המשחק: "המשחק משתלשל בתוך גבולותיו של זמן ומקום מסוים. דרכו וערכו הם בו בעצמו" (שם: 44).

תרבות כמשחק: האויזינחה מתנגד לרעיון שהתרבות היא תולדה של המשחק: "אין היא יוצאת מתוך המשחק כעוּבר היוצא ונעקר מרחם אימו; היא מתפתחת וגדלה במעשה משחק" (שם: 192). התפתחות התרבות לפי האויזינחה מתרחשת בשלבים: ראשית, יחיד או קבוצה משחקים באופן שמתעלה וחורג מעבר לסיפוק צרכיהם הפיזיים. התעלות זו מעבירה אותם לספירת ביניים המובדלת במקום וזמן. אם השהייה בספירה זו הינה משמעותית אזי המשחק נשמר בזיכרון כ"נכס רוחני". אם המשחק בר-חזרה ובעל מבנה פנימי חוזר, אזי המשחק נמסר כ"פונקציה תרבותית" (שם: 44). כלומר, המשחק אינו אירוע מטרים לתרבות שהולך ומתפוגג עם התמסדותה – נהפוך הוא, במשחק נעוץ שורש התרבות והוא אינו פוסק מלהזינה: "המשחק לובש עד מהרה דמות-קבע כצורה של תרבות" (שם: 45).

סדר ואסתטיקה: זהו סימן ההיכר המועדף על האויזינחה. באמצעות גיבוש סדרים וחוקים נוצרת הפונקציה העיקרית של המשחק. החוקים מצביעים על נטייתו של המשחק להתגבש לדפוסים ברורים, המבטיחים את האפשרות לחזור עליו. חזרתיות זו ממלאת תפקיד קריטי, שכן היא מהווה את המקור ליצירת סדר חברתי חדש: "המשחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר" (שם). הסדר הוא כלליו וחוקיו המוחלטים של המשחק, שכן הפרת החוקים מבטלת את המשחק. הסדר המושלם והמוחלט שעליו מדבר האויזינחה מתייחס גם למידת הרצינות והדבקות של האדם במשחק, ולא פחות מכך לחלקים ארעיים ומקריים התומכים בו: "הוא משלב עצמו בו כפעולת-ארעי, שמשתלשלת בעצמה" (שם: 44). כך, דרכו של המשחק הינה בבקשתו להיות אסתטי וליצור צורה יפה הנותנת רוח חיים. הוא מקפל בתוכו שתי מידות חשובות עבור האדם: ריתמוס והרמוניה.

מתיחות בין מרמה למוסריות: למתיחות יש חלק נכבד במשחק וגלומה בו הסכנה שבשבירת החוקים והפרת אמון. האויזינחה מאמין כי עמל רב יוביל להצלחה ומכאן לשמירה על דרך הישר, אך המתח מוביל לחיפוש אחר דרכי קיצור עקלקלות. שיא המתיחות מתקיימת במשחקי תחרות וספורט. אף על פי שפעולת המשחק כשלעצמה נמצאת מעבר לטוב והרע, יסוד המתיחות מביא עימו סוגיות של מוסר. במתיחות זו נבחנים יכולותיו וסגולותיו הרוחניות של השחקן לשמור על הגינות (שם: 83).

הכוח בשדה המשחק ההאויזינחיאני

האם ניתן למקם את המשחק ההאוזינחיאני כפעילות חופשית ויוצרת? הכרתו של האויזינחה במשחק כתכלית לשמה הינה מוחלטת. המשחק ההאויזינחיאני לא מיועד להשיג רווחים חומריים או כלכליים כלשהם, הוא אינו ביטוי לצורך ביולוגי או פיזי. מנקודת מבט תועלתנית, הוא מיותר לכאורה ואף על פי כן, טבועה באדם הנטייה לשחק. התועלות השונות היוצאות ממנו בטלות, לדעת האויזינחה, והמשחק הוא, כאמור, לשם עצמו. התרבות וחוקיה הם המשחק עצמו. לכן רגע סיומו של המשחק הוא רגע מותה של התרבות. חוקי התרבות מצויים במשחק עצמו, וכל ניסיון לשנות את כללי המשחק בהתאם לתרבות הוא ניסיון כוחני וכפייה הפוגעת בחירותו של האדם המשחק (שם: 226).

אך תקוותו של האויזינחה ליצירת שדה משחק סטרילי וללא כל כפייה היא אוטופית. צורות רבות של הפעלת כוח קיימות בחברה. כל השחקנים יכולים להפעיל כוח שלילי בשדה המשחק, והכוח בשדה המשחק אינו סך כל הסמכויות שיש לאדם או לקבוצה מחוץ למשחק.

במאמר "שפה, קואן, עולם" (בלום-יזדי, 2014ב) הראיתי כי העדפתו של המוסרי, היפה והאסתטי על פני הא-מוסרי והמכוער אינה מוצדקת בסופו של דבר, מאחר שלאסתטיקה המועדפת יש משמעות כל עוד היא עומדת אל מול ניגודה. בפיצול בין השחקן האסתטי לעוכר המשחק, האסתטיקה מועדפת ומיוסדת על מה שהיא מדכאת – הכיעור, השיבוש, שבהכרח יחזור וירדוף אותה. כך, האסתטיקה המועדפת לעולם אינה משיגה זהות מושלמת או טוהר מושגי; היא תמיד נותרת כטפילה על הכיעור שנדחק לשוליים, או כנגועה בו. תהליך הדרתי זה הינו פעולה של הפעלת כוח מניפולטיבי וניסיון לעצב את החברה כיפה באופן חד-ממדי. דווקא באפשרות לחרוג מהסדר במשחק, לחזור וליצור משחק בעל סדר חדש, טמונה סגולתו של האדם כיוצר תרבות. הפרת אסתטיקת המשחק מערערת את האסתטיקה הציבורית הישנה ויוצרת אסתטיקה ציבורית חדשה. התנועה של הפזמון החוזר, החריגה והבנייה המחודשת, משמשים כמעגל קסמים יצירתי, אינסופי, המהווה את אבני הדרך של התרבות.

המשחק הקלייניאני

קליין (Klein, 1929b), חלוצת השימוש במשחק בטיפול, הבינה שניתן להיעזר בו כערוץ ישיר אל עולמו הפנימי של הילד וכדרך לביטוי אינטואיטיבי וספונטני. היא הניחה יסודות ראשוניים לטכניקה פסיכואנליטית משחקית ולהתמקדות בסמליות שבמשחק. בדומה לאריקסון, טענה קליין שמשחק הילדים הוא עניין רציני ביותר. בזכות ביטוי משחקי של פנטזיות הילד חוקר את העולם ואת חרדותיו וכך מפתח מיומנויות שליטה המובילות לרווחתו. גילום הפנטזיות מאפשר להציף קונפליקטים אינטרה-פסיכיים ולעבד אותם. קליין מיקמה את המשחק בקדמת הבמה מתוך הבנה שמשחקו הטבעי של הילד זהה לאסוציאציות חופשיות אצל מבוגר ומשמש כשער אל עולמו הלא מודע. המשחק, בשילוב השיח הטיפולי, עשוי לקדם את האנליזה שלו, בדומה לתהליך פיענוח החלומות (Klein, 1960: 156).

לפי סגל (2010) עכבות במשחק הקלייניאני הן סימפטום המורה על עיכוב התפתחותי ועל קושי ביכולת לדמיין (שם: 55). העכבות של המשחק החופשי ישתחררו לאחר שהחרדה שבמקורן תתמוסס או תקטן, הודות למתן פרשנות. לאחר תהליך הפרשנות מתייתר הצורך להפנות אנרגיה להדחקה ולהתנגדות. כאשר המשחק חוזר להתנהל בחופשיות הוא משתנה, מתרחב ומאפשר לרובד רגשי נוסף ועמוק יותר להפציע.

קליין פירשה את ההתרחשויות בטיפול לאור היחסים שנרקמו איתה. הילד הראשון שעבר אנליזה על ידה היה בנה אריק, בן החמש, שאותו כינתה פריץ. האנליזה התקיימה במשך כמה חודשים בביתם, באמצעות צעצועיו, והפרשנות של אימו סייעה לו להתגבר על עכבות (סיירס, 2000: 241).

היחסים שנרקמו בין קליין למטופליה היו יחסי העברה שליליים שבהם היא היוותה אימגו הורי, דמות פנטזיונית פנימית. כך למשל במקרה של המטופלת ריטה, שחוותה סיוטי לילה בגיל שנתיים. הטיפול נערך בביתה של ריטה, תחילה בנוכחות אימה ודודתה. בהמשך ריטה חששה להישאר עם קליין לבד וכאשר ברחה לחצר פחתו חרדותיה. לדידה של קליין מדובר היה בהעברה שלילית ולכן ציינה בפני ריטה שבעקבות ביעותי הלילה שלה היא חוששת שקליין תפגע בה ותזיק לה. הפירוש העביר חזרה את הרגשות השליליים אל האובייקטים המקוריים שלהם ואפשר לריטה לחזור לשחק בחדרה ולהמשך באנליזה (Klein, 1989: 3-8). קליין פיתחה טכניקה ייחודית לשימוש בצעצועים, שתאפשר למשחק השלכתי וסימבולי להתקיים. היא החלה למסד את פועלה, לבנות סטינג, לפגוש ילדים בקליניקה במקצב קבוע ולהיעזר בערכת צעצועים. כפי שהאסוציאציות של המבוגרים הן חופשיות, כך הצעצועים שלה חופשיים וניטרליים ככל שניתן. חפצים פונקציונליים, משחקי חוקים ודמויות צעצוע מוכרות אינן משתתפות במשחק. גודל הצעצועים חייב להיות קטן כדי להתאים לייצוגים הדחפיים, הפנימיים והלא מודעים של הילד, כגון איש ואישה עשויים מעץ, מכונית ועגלות (Klein, 1960: 156).

קליין דבקה בתיאוריית הדחפים של פרויד, וטענה כי אנרגיות ליבידינליות ותוקפניות הן מקור האנרגיה של הנפש, וכי הסיפוק מהם וההגנה מפניהם הם מקור הדרמה של החיים המנטליים. מנגד, אם פרויד למד על הילד מתוך חקירת המבוגר, הרי שקליין (Klein, 1945) חקרה ישירות את המבנים הנפשיים והקונפליקטים האינטרה-פסיכיים הינקותיים, ומהם הסיקה על המבוגר. לפיה, הפנטזיות על הורים נקמנים ומאיימים, שמקורן בדמויות פנימיות ומפונטזות, מייצגים אני עליון פרוע ואלים. אני עליון נוקשה זה מאיב על האני הרך של הילד ולכן היעד של האנליזה הוא לרכך את האני העליון, לבסס ולהרגיע את האני ולהיטיב את גדילתו. האנליזה של הדמויות ההוריות, שבפועל בונות את האני העליון, תוביל להפחתת האשמה והחרדה המשויכת אליהם.

התחבולה ה'צעצועית' של פיטר

פיטר הוא ילד בן שלוש ותשעה חודשים, ילדותי לגילו, בעל קשיים בהתארגנות ובהתמודדות עם תסכולים. הקשר לאימו אופיין מצד אחד באמביוולנטיות ומצד שני בתלות. הקשר עם חברת השווים ובייחוד עם אחיו הצעיר היה אגרסיבי ושתלטני. משחקו היה עצור, הססני ועצוב. לטענת קליין בעיותיו החלו מאז שנחשף לקיום יחסי מין של הוריו בהיותו בן שנה וחצי. להלן קטעים מיומן הטיפול שנפרש לאורך 278 מפגשים.

במפגש הראשון נטל פיטר צעצועי כרכרות ומכוניות והניחם אחת מאחורי השנייה, ואז זו לצד זו, וחוזר חלילה. לאחר מכן לקח סוס וכרכרה וחבט אותם זה בזו. כשרגלי הסוס התנגשו ציין שנולד לו אח חדש בשם פריץ. קליין שאלה מה עשו הכרכרות? ופיטר ענה "זה לא יפה", חדל לחבוט אותן לרגע, אך במהרה המשיך בכך. לאחר מכן לקח פיטר שני סוסים וחבט גם אותם זה בזה באותו אופן. על כך אמרה קליין: ראה, הסוסים הם שני אנשים שמתנגשים זה בזה. פיטר ענה "לא, זה לא יפה", אבל אז אישר את פרשנותה והוסיף שגם הסוסים התנגשו זה בזה וכעת הם הולכים לישון. לבסוף כיסה אותם בלבנים, ציין שעכשיו הם די מתים ושהוא קבר אותם (Klein, 1989: 41). זאת פרשה קליין כמשאלות המוות שלו כלפי הוריו ואחיו הקטן.

במפגש השני פיטר מיקם את המכוניות והעגלות באותו אופן, כמו במפגש הקודם, ושוב חבט שתי עגלות זו בזו. לאחר מכן מיקם שתי נדנדות אחת בסמוך לשנייה, תוך שהראה לקליין רכיב פנימי תלוי ומתנדנד ואמר: "ראי איך זה, מתנדנד ומתנגש". קליין פירשה לפיטר את משחקו והסבירה לו כי אלו למעשה אימו ואביו החובטים את ה"מה-שמואים" (הביטוי שלו לאברי המין) שלהם יחדיו. פיטר התנגד ואמר: "לא, זה לא יפה", אך המשיך לחבוט אותם יחד ואז אמר: "ככה הם חבטו את המה-שמואים שלהם יחדיו" (שם: 42). מייד אחר כך דיבר שוב על אחיו הקטן וקליין המשיכה לפרש: "חשבת לעצמך שאבא ואמא חבטו את המה-שמואים שלהם יחד וכך נולד אחיך פריץ" (שם). כתגובה, פיטר הוסיף נדנדה וגרם לשלושתם להתנגש. קליין פירשה, בהיצמדה לסצנה הראשונית (Primal Scene): "זהו המה שמו שלך. רצית לחבוט אותו גם עם המה-שמואים של אבא ואמא" (שם). בשלב זה קליין משוכנעת שפיטר מעוניין לקיים יחסי מין משולשים עם שני הוריו.

לטענת קליין, פרשנותה תקפה גם עבור אירועים מחייהם הפרטיים של "המטופלים הקטנים" וגם עבור "התנהגותם הכללית" (שם: 46), מאחר שזיהתה גם אותם כחומרים השלכתיים ליבידינליים. בהמשך, לדעת קליין, משחק הצעצועים של פיטר הציג בפניה ביטויים ברורים של קונפליקטים אדיפאליים והומוסקסואליים: "[...] יכולתי לזכות בגישה אל הנטייה החזקה מאוד של פיטר להומוסקסואלית פאסיבית" (שם). אנו רואים שדרך משקפיה של קליין פיטר הוא ילד עם מַאֲוָויִּים מיניים מרובים, תשוקות המופנות למספר חזיתות ובעל חשק עז לקיים קשר מיני עם כל חברי המשפחה בהרכבים שונים.

לבסוף, קליין מדווחת שהאנליזה הסתיימה בהצלחה מרובה. פיטר שוחרר מתחושות קשות של אשמה וחרדה, הוא השתלב במסגרת חינוכית וזכה לרווחה נפשית: "לא רק שהוא איבד את פחדיו המורבידיים אלא גם את ההססנותו הכללית והפך לילד שמח ומלא חיים" (שם: 41). לדידה, מדובר בהוכחה שאחד מבסיסי העקרונות של טכניקת המשחק היא שהפרשנות חייבת לצלול פנימה ככל שניתן ולקלוע לשכבה המנטלית העמוקה ביותר מהרגע הראשון: "אל לאנליטיקאי לפחד לערוך פרשנות עמוקה, אפילו בתחילת האנליזה, ולא החומר השייך לשכבות העמוקות של הנפש יעלה שוב בהמשך [...]" (שם: 50).

לפי גרינברג ומיטשל (Greenberg and Mitchell, 1983) קליין מזהה מיניות גניטלית בכל פרט ופרט במשחקו ועולמו של הילד: אותיות ומספרים בעלי קונוטציה מינית, קוים ומעגלים שמייצגים פין ווגינה, בחשבון החילוק הוא הזדווגות אלימה, בהיסטוריה הפנטזיות הן על פעילות קרבית מינית מוקדמת, בגיאוגרפיה פני השטח הם גוף האם ואבריה, במוסיקה הקולות מייצגים יחסי מין ואפילו בפעולת הדיבור הלשון היא פין הנע בפה הווגינלי. אכן, הכתבים הקלייניאנים הראשוניים מאופיינים במיקוד נחרץ בליבידו, להבדיל מהכתבים של פרויד המאופיינים באיזון.

השיח הפסיכואנליטי, מנקודת מבט פוקויאנית, נבט מתוך הווידוי המיני, ומהווה למעשה גלגול של פרקטיקת הווידוי הנוצרית. בהתאם, השתלבה הפסיכואנליזה בשיח המדעי כדי להסביר את ההתנהגות המינית באמצעות חשיפת סיבות נסתרות. מטרתה של קליין הייתה לגלות את מה שפיטר הסתיר, את הסיבות שפועלות עליו ונסתרות ממנו. המשחק של פיטר לא נחשב כיצירה בפני עצמה אלא כסימן לאמת, שדורש פרשנות. כך הפכה קליין למעין אלאתיאה: אלת האמת, המספקת הסבר סיבתי-מדעי להתנהגות הילדית. ואולם, יש לתמוה על ההנחה הגורפת שחרדה ואשמה קיימות בצד המיניות הילדית.

ביסוד הגישה הקלייניאנית ניצבת ההנחה שלילד המשחק יש בהכרח חרדות ותחושות אשמה המאיימות על הסופר-אגו הנוקשה שלו, אך היא מתעלמת מהיתכנותם של מאוויי נפש נוספים. לדוגמה, מכך שהדיאלוג בין הפנטזיה והמציאות והשיח בין העבר להווה יוצר במשחק חיים חדשים ועשירים.

המשחק הקלייניאני הוא ייצוג ליבידינלי, פעולה שיש בה בקשת שכר חיצונית, שנועד לשם דבר חשוב יותר: שחרור המטופל מחרדותיו ותחושות האשם שבו. מתוך ההתבוננות הצירית מִשחק מול מישחוּק, אמקם בשלב זה את המשחק הקלייניאני בקוטב המישחוּק, כפעילות העוזרת לאנליטיקאי להחזיר את הסדר הפסיכוסקסואלי על כנו.

המשחק ההאויזינחיאני מול המשחק הקלייניאני

את הסדר במשחק הילדי הסוער והיצרי השליטה קליין על ידי פרשנותה. את ההתנגדות לסדר המשחקי שלה היא החשיבה כחסרת תועלת ופוגענית. ההתנגדות של הילד המשחק משאירה אותו עם חמדנותו, וחרדתו הופכת מכאיבה ובלתי נסבלת. רק לאחר השלטת הסדר במשחק על ידי פרשנות ישירה, מתעקשת קליין, יתאפשר השחרור מהחבלה המרושעת והזדונית באנליזה וישוב הסדר על כנו. כך גם בדוגמה של ריטה, שברחה מהפגישה הראשונה וקליין מייד פירשה זאת כהעברה שלילית כנגדה.

חזרתה של ריטה אל חדר הטיפולים יכולה להעיד על הצלחת הטיפול, או על הפעלת כוח שאינו מתחשב בזרות הטבעית הקיימת בין שני אנשים הנפגשים לשחק לראשונה.

להבדיל, אחד ממאפייני המשחק ההאויזינחיאני הוא שמירת הסדר והפרתו. אם בשדה המשחק הקלייניאני הסדר נובע ממקור חיצוני, קרי מתפיסת עולמה של האנליטיקאית, אזי בשדה המשחק ההאויזינחיאני הסדר נובע ממקור פנימי, מהמשחק עצמו. המשחק יוצר סדר מושלם והוא עצמו הסדר. זהו סדר שמייחס ערך חיובי להתנגדות, מכבד את מערך הכוחות הפנימיים הפועלים בו ואת זכות השחקן להתנגד ולהפר את הסדר. הסדר והפרתו משמשים שניהם כאבני בניין השזורים זה בזו כשתי וערב. לפי האויזינחה, סגולתו של האדם להיות חופשי ויוצר תרבות באה לידי ביטוי באפשרותו להחריג את עצמו מסביבתו הרגילה וליצור סדר חדש. עם זאת, גם במשחק הקלייניאני ניתן למצוא אבני בניין מנוגדות: הרס, חרדה וחמדנות בצד הכרת תודה, תיקון והשלמה. משמע, התמונה הכללית דורשת מאיתנו שימוש בפרמטרים נוספים.

המהלך של קליין קשור להתפתחות ומחזיק בשתי עמדות: עמדה סכיזופרנואידית, המפצלת ביו טוב לרע ועמדה מתקדמת דפרסיבית המחברת בין ההפכים. בין שתיהן ניתן לזהות תנועה דינמית-ספירלית שאינה מפסיקה להתקיים לאורך החיים ובכך היא מאפשרת למשחק לעבור בין מצבים שונים ולהיות רב-ממדי. העמדה הראשונה מייצגת את החלקים שבהם השחקן אינו מושל ברוחו, אינו כובש את להט תאוותו ומרמה. אלו חלקים רצויים במשחק הקלייניאני והם מהווים מהלך תקין שלו. כיעור, מיניות לא מבוקרת ודיס-הרמוניה, מייצגים מהלך רצוי ולגיטימי. רגשות קשים כגון חרדה ודחף רצחני חיוניים לעבודתה עם המשחק ותמיד ינכחו בו, כמו גם הצורך בתיקון והכרת תודה הבאים לידי ביטוי בעמדה השנייה.

לעומת קליין, האויזינחה (1984) אינו מצליח להתמודד עם ניגודים: "המשחק מקומו מחוץ לזוג ההפכים 'חכמה וכסילות', והוא הדין להפכים אמת ושקר, טוב ורע" (שם: 42). הבקשה ההאויזינחיאנית היא לבלעדיות של חירות והנאה בשדה המשחק. למעשה, האויזינחה מזמין אותנו לשיח משחקי חד-ממדי כשהוא מתאר את המשחק כאסתטי, חופשי, נטול כול אלימות, "רוע", תסכול או קושי. הוא מוליך אותנו לעבר אוטופיה רומנטית, היוצרת עמדה מוסרנית שאליה הוא דוחף ללא לאות. בניסיון לדבוק באסתטי, המשחק ההאויזינחיאני שבוי במצב רודפני על ידי הכיעור והרוע, המתואר במדויק על ידי קליין באמצעות העמדה הסכיזופרנואידית.

שימוש בפרמטר הפוקויאני, הכוח הדיסציפלינרי, מדגיש אף יותר את חולשתה של האסתטיקה המשחקית ההאויזינחיאנית וחושף את המנגנון הכוחני הטמון בו. ניתן לזהות את דברי האויזינחה ככוחניות המעוררת את אהדת הציבור, הסבור כי בלעדיות היופי והיעדר הכיעור הינם כביכול טובת המשחק. הצגת האסתטיקה כאידיאל ומיגור החלקים המכוערים בפני הסובייקט המשחק הוא מנגנון שמייצר לגיטימציה באמצעות כוחניות, מבלי לעורר התנגדות. כאמור בפרק הקודם, השימוש הנסתר בכוחניות בפסיכותרפיה הוא הסכנה הגדולה ביותר שבה דן ספר זה, מאחר שהוא מייצר אהדה רגשית בקרב הסובייקטים המשחקים שמגיעים לטיפול, מעצב אותם כצייתנים ומנטרל את יכולתם להביע התנגדות.

שדה המשחק הקלייניאני מאפשר תפיסה רחבה ומעמיקה של הכוחות הפועלים בו מאחר שהוא אינו מוגבל להנאה צרופה בלבד. שדה זה נראה בוגר ומפוכח במובן שפועלים בו מגוון רחב יותר של גורמים, בכך שהוא תואם את המציאות המורכבת ובכך שהוא משקף בצורה נאמנה את רשת הכוחות הפועלים בו. כאמור, בשעה שהכוח המופעל בשדה המשחקי של קליין הינו גלוי, ידוע ומכאן בר-התנגדות, הרי שהכוח המופעל בשדה המשחקי ההאויזינחיאני הינו סמוי מן העין, חמקמק, ולכן קשה יותר להתנגד אליו. ככל שהכוח נסתר יותר ולא ניתן לזיהוי, כך דרגת חומרתו הדכאנית בשדה המשחק הטיפולי גבוהה יותר.

בהשוואה בין קליין להאויזינחה עלינו לזכור כי השאלה אם משנה אחת מפעילה כוח דכאני יותר לעומת רעותה אינה יכולה להיות מוכרעת באמצעות פרמטרים אובייקטיביים. הטענה כי ניתן לקיים הבחנה אובייקטיבית בין טוב לרע עלולה לסתור את השדה הפסיכותרפויטי, כפי שגם ההבחנות בין אמת לשקר או בין אשם לזכאי אינן רלוונטיות לשדה זה. רשת יחסי הכוח הפועלת בטיפול כה מורכבת, עד כי לא ניתן לייחס את קיומה בצורה מובהקת לפרקטיקה אחת או אחרת. מבחינה זו מדובר בצירוף של "אסטרטגיות אנונימיות" (פוקו, 1996: 66), שקודמות לאינטרסים טיפוליים, לשדות כוח, לכוונות ולרצונות של אנליטיקאים או אסכלות פסיכותרפויטיות. לכן, על אף השוני המהותי בין שתי הגישות למשחק שהצגתי, ועל אף העדפתי את הכוח הגלוי על פני הכוח הסמוי, נזכור כי שתיהן שואפות לשחרור ולחופש. עיקר השוני הוא במושאי הפעלת הכוח ובתפיסת החופש, ולא בהיעדר אחת מהפונקציות הללו.

הגדרת שדה המשחק כשדה של כוח

לפי האויזינחה (1984): "משחק הוא מעשה או עיסוק מרצון, הנעשה בתחומים קבועים ומסוימים של זמן ומקום על פי כללים, שקבלנו עלינו מרצון בחינת חובה גמורה; מעשה שהוא תכלית לעצמו וכרוך בהרגשת יגיעה ושמחה ובהכרת ה'שוני' שבינו ובין 'החיים הרגילים" (שם: 61). כלומר, המשחק ההאויזינחיאני עומד בפני עצמו, מתקיים מתוך בחירה, בתוך הבְניה של כללים, בעל דרגת מחויבות גבוהה. מתוך המושקעות בו נולדת השמחה והוא מתרחש בספירת ביניים. תיאור זה כולל את משחקם של בעלי חיים, ילדים, מבוגרים, משחקי זריזות וכוח, משחקי תבונה ומזל, הצגות-ראווה, מחזות וכדומה. המשחק לפיו הוא מהותי לחיי האדם, נעלה ורוחני: "יסוד המשחק, דבר של צורך-נפש" (שם: 226). המשחק הוא טבעי, מייצג את חירות האדם ליצור וכל אחד יכול להשתתף בו, בדומה למשחק אצל חיות. זהו מצב אוטופי שבו כולנו שחקנים ובעלי יכולות משחק. בכך מתקרב האויזינחה למושג של שילר "יצר המשחק".

קליין, בדומה להאויזינחה, מזהה את המשחק המפורש, זה שעבר דרך מעבדת הטיפול הפסיכואנליטית, כמרחב נטול עקבות והתנגדויות לא רצויות, כמקום שבו הסובייקט יכול להתפתח ולזכות בחופש. המשחק הקלייניאני הוא מרחב ילדי, שבמקביל לאסוציאציות חופשיות של המבוגרים, מהווה באמצעות תהליכי הסמלה חלון אל הלא מודע ואל תכניו הראשוניים, המאופיינים בעיקר על ידי מין, חרדה ואשמה. עומק התכנים של המשחק הקלייניאני הוא רב, והוא נוצר הודות לחיבור הישיר שלו עם הלא מודע. אך אם ננתק את החיבור, הרי שהמשחק מתרוקן מתוכנו. למשחק הקלייניאני אין זכות קיום בפני עצמו. הגדרת המשחק שלה היא דלה, וחוטאת לראייתו הרחבה ולהיבטים הרבים והחיוניים הקיימים בו, כגון היבטים יצירתיים ומחדשים. ההגדרה של קליין מצמצמת את המשחק לכדי טכניקה, לנישה צרה ומסוימת.

במילים אחרות, האויזינחה מפעיל כוח כשהוא מוקיע את המכוער, את חוסר היושרה, את הדיס-הרמוניה, וקליין מפעילה כוח כשהיא מוקיעה את ההתנגדויות לפרשנויותיה, תוך שהיא מנסה לחדור אל התת-מודע. החופש ההאויזינחיאני מתבטא באי-התערבות במשחק ובקבלתו כפי שהוא, לעצמו, ואילו החופש הקלייניאני מתבטא בשחרור מחרדות ואשמות שמקורן בסופר-אגו נוקשה. כדי להבין את החיבור בין כוח למשחק אפנה שוב לפוקו.

הגדרת יחסי הכוח של פוקו (1996) כרוכה במשחק. הוא מתאר את שדה הכוח כמרחב משחקי של מערכת יחסים שבה לכל צד יש כושר פעולה ומרחב אפשרויות לתגובה. מידת החירות מותנית בכושר המשחק של המעורבים: "נדמה לי שבמושג הכוח יש לכלול ראשית כול את ריבוי יחסי החוזקה [force] [...]; [ו]את המשחק שמחולל בהם תמורות, מחזק אותם ומהפך אותם דרך מלחמות ומאבקים בלתי פוסקים" (שם: 64). כלומר, ישנו קשר משמעותי בין יחסי כוח לבין משחק: "[...] הכוח מופעל מאינספור נקודות, ובמסגרת משחק יחסים בלתי שוויוניים וניידים" (שם: 65). הכוח על פי הגדרה זו, נוכח במצבים לא מאוזנים, מגבילים; או לסירוגין ביחסים של שיתוף פעולה ויצירה הדדית. מסקנתי היא שלממד המשחקי יש תפקיד מרכזי ביחסי הכוח ולא ניתן להפריד ביניהם; הכוח והמשחק שזורים זה בזה.

ברונר (Brunner, 1999) מבחין בין כוח לבין כוחניות. לפיו, כאשר כוח הופך להיות דכאני ואלים הוא חדל להיות "כוח" והופך להיות "כוחניות". אם כן, מסקנתי היא שהכוח בטיפול אינו בהכרח כוחני או שלילי, נהפוך הוא, במהותו לכוח בטיפול יש היבטים יצירתיים וחיוביים, בדומה לכוח המשיכה שמולו האדם מזדקף ומגדיר את עצמו. אבקש להגדיר את יחסי הכוח בטיפול כמשחק של יחסים בין סובייקטים או קבוצות, שבהם כל צד שואף להשפיע על התנהגותו של הצד האחר. יחסי כוח הם צורה של קשר שבה המטפל והמטופל משפיעים זה על זה באופן יצירתי, יצרני ומכונן. יחסי הכוח אינם תוצר של מבנה היררכי שכופה את עצמו מלמעלה על ידי המטפל; לא מדובר בהטלת איסורים או בהכפפת מרות על המטופל; אלא במשחקים יצירתיים. לכן אגדיר את שדה המשחק הטיפולי בראי הלִילַה כשדה כוח יצירתי, שבו הריפוי מתרחש באופן ספונטני ומעצם החזקת מרחב משחקי מוגן ובטוח. היצירה המתרחשת בתהליך המשחק ומטריצת מערכת הכוחות רוקמות מערכת יחסים הדדית.

על הכותב - ד״ר דוב בלום יזדי

דרמה-תרפיסט וקרימינולוג קליני; בוגר פסיכותרפיה גוף-נפש-רוח; מלווה רוחני של אנשים הנוטים למות; מכהן כראש החוג ל-MA בפסיכודרמה ודרמה-תרפיה לגברים חרדים באוניברסיטת חיפה; מדריך בכיר ומומחה תחום במשרד החינוך; חבר במועצה העליונה של איגוד המטפלים באומנויות; נציג בפדרציה האירופאית של חטיבת הדרמה ופעיל שלום.

ד״ר בלום יזדי הוסמך לתואר דוקטורט באוניברסיטת בר אילן, בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות, התמחות בפרשנות ופסיכואנליזה. הספר 'לִילַה: פרדיגמת המשחק' מבוסס על עבודת הדוקטורט שלו. 

למידע נוסף על הספר ורכישה

 

מקורות

עוד כתבות

בטיפולנט - הפורטל הגדול לשירותים פסיכולוגיים בישראל

פורטל בטיפולנט מציע מגוון שירותים פסיכולוגים במקום אחד, ביניהם אינדקס לאנשי מקצוע, מרכז מידע לפסיכולוגיה, כנסים וימי עיון לאנשי מקצוע ולקסיקון למונחי פסיכולוגיה. פסיכולוגים ואנשי מקצוע יכולים לבקר במאגר המאמרים המקצועיים בפורטל או לבקר במגוון של פורומים פסיכולוגים הזמינים להתייעצות. הפורטל הופך להיות מהמובילים בתחום הפסיכולוגיה בישראל בפרט ובתחום אנשי המקצוע בכלל. התכנים והמידע המוצגים באתר זה מספקים מידע בלבד. אין לראות בהם אבחנה ו/או חוות דעת ו/או המלצה רפואית והם אינם מהווים בשום מקרה תחליף לייעוץ עם גורם מקצועי מוסמך. השימוש באתר או בתכניו הוא על אחריותו הבלעדית והמלאה של המשתמש. שימוש באתר ובתכניו ייחשב כהסכמה מצד המשתמש לתקנון האתר המופיע בעמוד מדיניות פרטיות ותנאי שימוש באתר.