קמה שיר ויואב גלבוע
לפניכם אסופת שירים מתוך אנתולוגיית השירה ״חבלים״ העוסקת בחווית ההורות, באדיבות הוצאת ״קתרזיס״, המשוררים והעורכים קמה שיר ויואב גלבוע. בשירה יש כוח לחשוף אמיתות נסתרות של החוויה האנושית. עבורנו, כמטפלים ומטפלות, השירה עשויה להעשיר ולהיות לעזר במלאכה והחשיבה הטיפולית. בדומה לתהליך הטיפולי, השירה מנסה לגעת ולתת מילים לחוויות אנושיות מורכבות ולהפיכן למעט יותר מובנות וניתנות לחשיבה ולעיכול. יחסים בין הורים לילדים הם הבסיס העיקרי להתפתחות האנושית ולקשרים המשמעותיים אשר אדם יוצר במהלך חייו. מתוך כך, השירים באנתולוגייה זו מהדהדים סוגיות טיפוליות הפוגשות את מטופלינו בעמדות שונות, בין אם כילד להורה או כהורה לילד, בתהליך הטיפולי.
באנתולוגיה שירים של 95 משוררות ומשוררים ישראלים, קולות מוכרים לצד קולות חדשים. ביניהם ניתן למצוא מטפלים ומטפלות: אורין רוזנר, איריס רילוב, אפרת ביגמן, גיא עינת, קמה שיר, טל ניצן, יעל לוקסמבורג כהנא, יעל סטטמן ועוד. בסופה של האנתולוגיה, ענבר פריד צאיג, פסיכולוגית קלינית, מקימה ומנהלת ״המרחב הנשי״ מסכמת במאמר ״הורות רעה דיה".
אַף אֶחָד לֹא מְדַבֵּר עַל אִמָּא שֶׁל כִּפָּה אֲדֻמָּה.
לֹא מְסַפְּרִים אֵיךְ הִיא טָרְחָה לְהָכִין אוֹכֶל לַחֲמוֹתָהּ הַחוֹלָה.
אֵיךְ הִיא טִפְּלָה בָּהּ בִּמְסִירוּת, לַמְרוֹת שֶׁהַהִיא לֹא מַעֲרִיכָה
כְּלוּם אַף פַּעַם.
אֵיךְ הִיא חִכְּתָה כָּל הַיּוֹם לְטֵלֵפוֹן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ:
"אִמָּא, הִגַּעְתִּי, הַכֹּל בְּסֵדֶר".
תָּמִיד אָמְרוּ לָהּ שֶׁהִיא שׁוֹמֶרֶת עַל הַיַּלְדָּה יוֹתֵר מִדַּי.
הִצִּיעוּ שֶׁתִּתֵּן לָהּ בִּטָּחוֹן עַצְמִי.
הִצִּיעוּ לָהּ לְשַׁחְרֵר קְצָת.
אָז הִיא שִׁחְרְרָה.
כֵּן, הַיַּלְדָּה עַכְשָׁו בְּסֵדֶר.
הָיָה לָהֶם מַזָּל.
קֹדֶם מַזָּל אָיֹם וְנוֹרָא, אַחַר־כָּךְ מַזָּל יוֹתֵר טוֹב.
הֲרֵי בַּסּוֹף נִכְנַס הַשָּׁכֵן, וּבְאִיּוּמֵי אֶקְדַּח סִדֵּר הַכֹּל.
וְכֵן, הַפְּסִיכוֹלוֹגִית אוֹמֶרֶת שֶׁהַטְּרָאוּמָה כַּנִּרְאֶה תַּעֲבוֹר.
אֲבָל כָּל לַיְלָה, לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, הִיא מִתְפַּלֶּלֶת
שֶׁהַזְּמָן יַחֲזֹר אָחוֹרָה,
לַיּוֹם שֶׁהַכֹּל עוֹד הָיָה שָׁלֵם וְתָמִים.
וְכָל לַיְלָה, הִיא שׁוּב לֹא סוֹלַחַת לְעַצְמָהּ,
שֶׁנָּתְנָה לְיַלְדָּה הַיָּפָה שֶׁלָּהּ
לָלֶכֶת לְבַד
בַּיַּעַר שׁוֹרֵץ הַזְּאֵבִים.
אֲנִי כָּל־כָּךְ אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ אַבָּא,
שֶׁאִם תִּרְצֶה
אֶתֵּן לְךָ אֶת הָאָב הַפְּסִיכוֹלוֹגִי שֶׁלִּי.
וּבִשְׁבִיל לִשְׁמֹר עַל הָאֵתִיקָה,
אַפְסִיק לָלֶכֶת אֵלָיו.
כָּךְ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה
תִּכְעַס פָּחוֹת וְתִכְאַב יוֹתֵר.
כְּשֶׁלֹּא תִּמְצָא בַּמִּטְבָּח סַכִּין אוֹ כּוֹס
בִּמְקוֹם לִצְעֹק, תְּמָרֵר בִּבְכִי.
וַאֲנַחְנוּ נְחַבֵּק אוֹתְךָ אַבָּא
כְּמוֹ תִּינוֹק
שֶׁאִישׁ לֹא מַצְלִיחַ לְהָבִין.
וּכְשֶׁמַּצְפּוּנֵךְ יָחֵל לִדְקֹר
לְגַבֵּי נַפְשִׁי.
תִּקְרָא – בִּתִּי,
וְאַסְבִּיר, שֶׁאַתָּה לִי בָּבוּאָה
וְרַק בִּזְכוּתְךָ
אֲנִי מַתְחִילָה אַט־אַט לְהִשְׁתַּנּוֹת.
בְּכוֹרִי בֶּן שֵׁשׁ, שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה
מַמְתִּין לְיִלְלַת הַלַּיְלָה.
בְּכוֹרִי קָץ בְּלִטּוּפֵי הַגַּב,
בְּלִטּוּפֵי הָאָב, בָּאַגָּדוֹת
שׁוֹאֵל אוֹתִי:
"גַּם אַתָּה נִלְחַמְתָּ?"
בְּכוֹרִי זָרַק אֶת הָרִמּוֹן,
הֵטִיחַ בִּי אֶת זִכְרוֹן הָאֵשׁ.
אֲנִי דָּרוּךְ וּמִתְגּוֹשֵׁשׁ,
אוֹחֵז חָזָק, לֹא יִשָּׁמֵט
כַּדּוּר טוֹעֶה, לֹא יִפָּלֵט.
מַעֲצוֹר שֶׁל יֶלֶד יֵשׁ בִּי:
"אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְהִלָּחֵם".
מַאֲזִין לְיִלְלַת הַלַּיְלָה.
תָּמָרָה לוֹקַחַת אֶת הַזְּמַן
מִמֶּנִּי,
לֹא בְּנִימוּס.
תָּמָרָה לוֹקַחַת אֶת הַזְּמַן,
בּוֹנֶה וּמְפָרֶקֶת אוֹתוֹ
קֻבִּיּוֹת קֻבִּיּוֹת.
תָּמָרָה מְיַצֶּרֶת
בְּבֵית הַחֲרֹשֶׁת הַקָּטָן שֶׁל פָּנֶיהָ
קַוִּים וְצוּרוֹת שֶׁהֵן הִשְׁתַּקְּפוּתִי.
תָּמָרָה לוֹמֶדֶת לָלֶכֶת
לֹא מִסֵּפֶר תַּיָּרִים,
מְפַזֶּרֶת אַחֲרֶיהָ פֵּרוּרִים
כְּדֵי שֶׁאֵלֵךְ אַחֲרֵיהֶם וְאֶמְצָא
אֶת עַצְמִי.
כַּמָּה תְּאוּנוֹת דְּרָכִים, מִלְחָמוֹת עֲקוּבוֹת מִדָּם
וּסְעָרוֹת מִתְרַחֲשׁוֹת
מֵהָרֶגַע שֶׁשָּׁלַחְתִּי לָהּ מִסְרוֹן
וְעַד הָרֶגַע שֶׁעָנְתָה:
הַכֹּל בְּסֵדֶר אִמָּא
לְכִי לִישֹׁן.
רָצִיתִי מֶרְחָב לָנוּעַ בּוֹ,
לִנְשֹׁם לְתוֹכִי אֲוִיר הֲקָלוֹת ,
לִנְשֹׁף מִתּוֹכִי תְּהוֹמוֹת הִשָּׂרְדוּת.
רָצִיתִי לֶאֱכֹל בְּמִסְעָדָה הוֹדִית קְטַנָּה בִּרְחוֹב צְדָדִי בְּבֶּרְלִין,
לְהִשְׂתָּרֵעַ עַל מִטַּת בֵּית מָלוֹן עֲנָקִית אַחֲרֵי מִקְלַחַת חַמָּה,
רָצִיתִי לָעוּף.
רָצִיתִי שֶׁתִּצָּמֵד אֵלַי בִּזְכוּת רִאשׁוֹנִים
וְתִטְבַּע בִּי תְּבִיעוֹת אַהֲבָה.
בִּמְקוֹם כָּל אֵלֶּה
נִסְגַּרְתִּי בַּשֵּׁרוּתִים
וְכָתַבְתִּי שִׁיר לְקוֹלוֹת הַקְּרִיאָה:
"אִמָּא!״
