פורסם בעילום שם
אפשר להגיד הרבה דברים על הבמאי לארס פון טרייר, אבל מה שברור הוא שכאשר פון שטרייר עושה סרט, הוא הולך איתו עד הסוף. לכן, כאשר פון טרייר מחליט לעשות סרט על כוכב לכת שאוטוטו מתנגש בכדור הארץ- כדאי לחשוב פעמיים האם אתם באמת רוצים לעשות את זה לעצמכם. ואכן, 'מלנכוליה' הוא בעיני אחד הסרטים המטלטלים ושנעשו לאחרונה. סרט שבוודאי יעורר (ואולי כבר עורר) מגוון רחב של פירושים וניתוחים, חלקם ואולי רובם רלוונטיים גם לפרקטיקה הטיפולית. אני בוחרת לשתף ברשימה זו במספר 'אסוציאציות חופשיות', קוהרנטיות יותר או פחות, שהתעורר בעקבות הצפייה בסרט.
הסיפור של מלנכוליה הוא פשוט. ג'סטין, המלנכולית והבלתי יציבה, מתחתנת בטקס מאורגן להפליא שהפיקה אחותה ה-well-behaved קלייר. במהלך הטקס, הרגשות העזים והיחסים המעורערים בין בני המשפחה הולכים ונחשפים. עד כאן, דרמה משפחתית בתבנית מוכרת, פחות או יותר. ומה עוד? אה, כן, כוכב הלכת 'מלנכוליה', כחול ומרהיב ביופיו, אולי יתנגש בכדור הארץ ויביא לסופו האלים. אין דרך להתווכח על רוע הגזירה, אין דרך להימלט. עניין של מזל. מאחר ומדובר בסרט של פון טרייר, אין לנו ולו גיבור הוליוודי אחד שיש באפשרותו להציל את כדור הארץ. אין לנו גם נבל ערמומי שמנסה להפיק רווחים כלכליים מהשואה שאולי תתרחש ואולי לא, ואין לנו מערכות יחסים מורכבות בין הארגונים הירוקים לממשלות המושחתות. יש לנו רק אנשים חסרי אונים הניצבים מול איתני הטבע, ועושים ככל שביכולתם להתמודד עם החרדה הקיומית- קיומית במובנה הליטרלי ביותר.
באחד הרגעים בהם קלייר משוכנעת שכדור הארץ אכן יחרב, היא מציעה כי המשפחה תבלה את הרגעים האחרונים על מרפסת הבית, עם כוסות יין. ג'סטין מבהירה עד כמה הרעיון גרוע בעיניה: "בשירותים, קלייר, למה שלא ניפגש בשירותים?", היא שואלת את אחותה בסרקזם חסר רחמים. ובאמת, אחת השאלות המרכזיות המלוות את הסרט, בעיני, היא השאלה איפה אנחנו פוגשים את החיים האלה. על מרפסת מעוצבת שמשקיפה גם על המוות באופן מהוקצע אך קלישאתי, או במקום אותנטי- ולכן גם מסריח, ראשוני ובלתי מעודן.
כאשר אני מהרהרת במתח בין הטכני-קלישאתי לבין האותנטי, מתח רלוונטי כל כך לחדר הטיפולים, עולה בדעתי דוגמא קלינית שקראתי לאחרונה בספרו של Gill (1984) .Gill מציג וורבט של מטפל אחר במטרה להמחיש עבודה בלתי יעילה עם חומרים טראנספרנסיאליים. בשלב מסוים של הפגישה, המטופלת מביעה כעס על התקיעות שבטיפול ועל החזרה הרוטינית והשבלונית על אותם התכנים, ומתארת בתסכול את החשק שלה להשליך את הספרים ממדף הקליניקה. המטפל, בתגובה, מציע כי הרצון להשליך את הספרים מבטא רצון לסרס אותו. המטופלת אומרת בתסכול "אבל למה, למה הספרים הם הפין עכשיו, אה? כן, אני חושבת שהם באמת הפין. לכן אני קוראת כל כך הרבה. אני רצינית אבל גם אומרת את זה בסרקסטיות".
Gill רואה את הפירוש של המטפל, בין אם הוא נכון ובין אם לא, כביטוי לשימוש בחומרים שמעלה המטופלת באופן רחוק מן החוויה: הוא משתמש בחומרים כדי לאשש הנחות קודמות ולא באופן שמאפשר חקירה של חווית המטופלת ב'כאן ועכשיו'. דוגמא זו ממחישה בעיני את הפיתוי לחוויה לא אותנטית בחדר הטיפולים. הפיתוי לפסאודו-הבנה הבאה על חשבון שהייה בחוויה רגשית בלתי ידועה ולכן גם מאיימת. או כמו שכותב ברגשטיין (2011): "כדי לפגוש את האמת של המטופל בכאן ועכשיו של השעה ולאפשר תקשורת בין האנליטיקאי למטופל, על האנליטיקאי '...להיות באי וודאות, מסתורין ספק, ללא חיפוש עצבני אחר עובדות ותבונה' (ביון, 1970, בעקבות המשורר קיטס)".
אני מאמינה כי שאלת האותנטיות של המטפל רלוונטית בעיקר לעמדה הפנימית ולאו דווקא לבחירות הנוגעות לטכניקה הטיפולית. מטפל יכול להשתמש ב'חשיפה עצמית' באופן בלתי אותנטי בעליל, ולהקפיד על עמדה של הינזרות, אנונימיות וקור רוח[1] ועדיין להיות פתוח לחוויה הרגשית שלו ושל המטופל באופן מלא. המוכנות "לפגוש את החיים", ובפרט את החיים המתרחשים בשעה הטיפולית, באופן אותנטי ואמיתי היא כמובן אתגר לא פשוט. בהתאם, התייחסו אליו כותבים רבים, ביניהם ביון ואוגדן, אשר מדגישים את חשיבות המגע עם חווית הקאונטר טראנספרנס, השקיעה ב-reverie וההתכווננות למתן תשומת לב לתחושות הגופניות והמחשבות המתעוררות במטפל בהקשרן לאינטראקציה הטיפולית המתקיימת באותו הרגע.
אסוציאציה נוספת.
אחד הרגעים המטלטלים ב'מלנכוליה' הוא הרגע בו בנה של קלייר אומר לג'סטין כי הוא חושב כי כוכב הלכת באמת יתנגש בכדור הארץ. הרגע הזה מתרחש בשלב מאוחר של הסרט. כצופים, אנחנו כבר יודעים שקלייר יכולה לשקר ולהסתיר מבנה עובדות מכאיבות אשר ידועות לו ממילא. גם ראינו כיצד היא רצה איתו אל הכפר הקרוב בניסיון נואש להציל את חייו. לא שבכפר יש משהו שיכול להציל אותו מההתנגשות השמיימית, אבל קלייר חייבת לעשות משהו. היא חייבת לפעול מפני שהיא רגילה להתמודד עם החיים מעמדה של שליטה ומפני שחוסר האונים הוא בלתי נסבל, אבל בעיקר מפני שהיא אמא אשר חייבת להרגיש שעשתה הכל כדי להגן על ילדה.
כאשר הילד אומר דווקא לג'סטין שהוא חושב שכוכב הלכת יתנגש בכדור הארץ והוא מפחד, אני מוצאת את עצמי מבוהלת מפני תגובתה של ג'סטין. מה לאותנטיות ולחמלה. בשבריר השניה לפני שהיא רוכנת אליו להשיב לו, נדמה שהישירות והבוטות שלה מאיימות עלי לא פחות מהקטסטרופה בכחול. "בבקשה, אל" היא אומרת לילד המפחד. כאשר הוא אומר לה שאביו הסביר לו שאין דרך להינצל מהתנגשות כזו, אם תתרחש, היא מציעה לו לבנות יחד בקתת קסמים. שניהם יודעים היטב שערימת העצמים ה"מכושפת" לא תוכל להציל אותם במקרה של התנגשות, אבל ג'סטין מציעה לו להיאחז במסורת משחקי הקסמים המשותפת שלהם. למעשה, ג'סטין מזמינה אותו להיות יחד, בחוויה של משמעות משותפת, במה שעשוי להיות שעות חייהם האחרונות. ג'סטין לא מעמידה פנים לרגע שיש בכוחה לשלוט במצב או למנוע את הרגשות האיומים המתעוררים בעקבותיו, אבל היא מוכנה לשחק עם הילד, במובן הליטרלי והויניקוטיאני, ובכך לחלוק איתו מרחב רגשי אמיתי.
וזאת, אני מניחה, החמלה שבאותנטיות.
1. Gill, M. Analysis of Transference, Vol 2: Studies of Nine Audio-Recorded Psychoanalytic Sessions (Psychological Issues, Monograph 54).
2. ברגשטיין, א. "כאן, שם ואי-שם"- מחשבות נוספות על המפגש עם איזורים נידחים בנפש. שיחות, כרך כ"ו, חוב' 1, דצמבר 2011.
3. קלנר, נ. דבשת הגמל. בן שמן, מודן, 2009.
[1]
כוונתי ב'קור רוח' למונח שאנו רגילים לכנות 'נייטרליות'. קלנר (2009) מסבה את תשומת הלב לשרשרת הטעויות אשר הובילה לשימוש השגוי במונח נייטרליות.
