"הילכתי על בהונות, הצטמקתי לגודל גפרור ועדיין היה לי ברור שהשמועה על הילד שאחותו התאבדה על פסי הרכבת עברה כאש בשדה קוצים, וזאת משום שבמקרים דומים, כשעברו שמועות כאלה על ילדים אחרים, אני הייתי אחד הקוצים הנלהבים."
שנים אחרי שאחותו התאבדה, יוצא רועי אופנבכר למסע אישי ומחקרי לתוך עולמם של אחים ואחיות למתאבדים. הוא פוגש אחים נוספים החולקים אתו את סיפוריהם, שחלקים מהם לא סיפרו מעולם. ביחד הם מישירים מבט אל הטראומה המשפחתית ומאירים באור חדש את מקומה של ההתאבדות בחברה בישראל.
מדי שנה מתאבדים בישראל כחמש מאות אנשים. מאז קום המדינה יותר אנשים התאבדו משנהרגו במלחמות או בתאונות דרכים. עם זאת, על משפחות המתאבדים נכתב מעט מאוד, ועל האחים לא נכתב כמעט דבר. האם ההתאבדות היא מפלטו של החלש או מעשה גבורה? מדוע אנחנו שותקים מולה? איזה תפקיד מוטל על האחים והאחיות? מה מפחיד מטפלים שפוגשים בהם? ולמה מכתב התאבדות מעורר אכזבה?
יותר מאחד, פחות משניים שוזר אירועים היסטוריים, יצירות תרבות, ידע מחקרי וסיפורים אישיים לכדי מסע מרתק ומאיר עיניים.
רועי אופנבכר הוא בעל תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני בעבודה סוציאלית. עובד כמטפל קליני בשירות הציבורי ועם משפחות של מתאבדים.