ד״ר ניצה ירום ביקשה להציג זווית תאורטית חדשה לפסיכולוגיה של הזקנה, והציעה להכפיף את הזקנה לפרספקטיבה התייחסותית-אינטרסובייקטיבית. ראשית, על מנת שלא להתייחס לזקן כאובייקט לטיפול חומל, אלא כאדם סובייקטיבי אשר קולו ודעתו חייבים להישמע. שנית, הדגישה ד״ר ירום את מרכזיותה של ההכרה ההדדית, וטענה כי כשל בהכרה ההדדית הוא גורם חברתי אשר מעצב את היחס לזקן ועלול לצמצם את הסובייקטיביות שלו. לבסוף, ביקשה להשתמש במושג ״הסובייקט בעל הגוף״, על מנת לתאר את הזקן כמכלול גופני ונפשי.
