במוקד הרצאתו, שרטט דויד פרץ את התנועה חסרת המנוח אשר הוא מזהה במוסיקה של גבריאל בלחסן: בין המרכז, המאופיין ברעש בלתי פוסק ובהתקפה על החושים, ובין הפריפריה, בה נוכח צליל רך ונקי יותר. פרץ שזר בהרצאתו זיכרונות שונים מהיכרותו האישית עם בלחסן, כחבר וכשותף ליצירה המוסיקלית, ושיתף רגע מתהליך העבודה המשותף בו נדמה היה לו כי בלחסן "הגיע הביתה".
