בהרצאתו ביקש ד"ר יאיר ליפשיץ להתבונן על מונח הטרגדיה ועל האפשרויות השונות שהוא מזמן לתת משמעות לסבל ולכאב. כבר בשורשיה היווניים של הטרגדיה, ניתן לזהות כי תפיסת הכאב הנעוצה בה מקיימת גבול דק ביותר בין משמעות לחוסר-משמעות. ד"ר ליפשיץ שואל, ברוחו של אוגסטינוס, מדוע אנו בכלל הולכים לתיאטרון המציג טרגדיות? או בניסוח מעט שונה והולם את זמננו, מדוע אנו צורכים כאב בדיוני או של אחרים באמצעות אמנות?
