לאורך שנים נחשבו ניצולי שואה לאוכלוסיה מוחלשת ופתולוגית, אך מחקרים מהעשורים האחרונים מצביעים דווקא על גורמי החוסן והעמידות. ממצאים עדכניים בתחום.
שיתוףנזקיה הפסיכולוגיים של טראומת השואה מובנים לנו באופן אינטואיטיבי ונתמכים בספרות המחקרית המצביעה על מצוקה נפשית, סימפטומים פוסט טראומטיים, דיכאון, חרדה ועוד אשר התקיימו שנים ארוכות לאחר תום המלחמה (למשל, Sigal, 1998). לצד נתונים אלו, בעשורים האחרונים החלו חוקרים לעסוק לא רק בהיבטים הטראומטיים אלא גם בהיבטי החוסן והעמידות אשר אפשרו לחלק מהניצולים לשקם את חייהם ולנהל חיים נורמטיביים ומלאים גם לאחר שנים של טראומות מתמשכות.
Greene (2010) מציע חלוקה תקופתית של גורמי העמידות: גורמי עמידות שטרם המלחמה, גורמי עמידות במהלך המלחמה וגורמי עמידות שלאחר המלחמה.
הספרות המחקרית מקשרת בין סביבה משפחתית חיובית לבין עמידות בשואה, ומחקרו של Greene (2010) תומך בתוצאות אלו. החיים באקלים משפחתי חיובי לפני המלחמה נמצאו כגורם אשר תרם לעמידותם של הניצולים. מרבית הניצולים תיארו בסיס חיובי במשפחות המוצא שלהם: כ-77% תיארו את בתיהם כחמים ותומכים, ו- 97% מהם תיארו טיפול מיטיב בהם כאשר חלו. כמו כן, רבים מהם תיארו את מצבה הכלכלי של משפחתם כטוב או טוב מאוד טרם המלחמה.
במהלך המלחמה, השורדים היו מעורבים במגוון התנהגויות אדפטיביות כניסיון לשרוד בקבוצה המשפחתית. סיפוריהם של משתתפי המחקר כללו פעמים רבות תיאורים של התלכדות בגופי התנגדות, עשיית "טובות" זה לזה, דאגה לאחרים, "עשיית חברים" וקבלת עזרה על ידי "אנשים הגונים". Greene אף מתאר את הדחף ההישרדותי העז שהפגינו השורדים ומתאר את הפעולות האקטיביות (שיחוד שומרים, תרמית הנוגע לגילאים, גניבת אוכל) שביצעו הניצולים על מנת לשרוד. גורם נוסף עליו Greene מצביע כתורם לחוסן הוא הפנייה למוסיקה כגורם מגן, וטענה זו נתמכת במאמרו של Corley (2010): Corley מתאר כיצד הפנייה לאמנות וליצירתיות משמשת כגורם חוסן ועמידות בקרב השורדים אשר הפכו אותה לגורם המקנה חווית משמעות ומאפשר עיבוד של המאורעות הנוראיים אותם חוו בתקופת השואה.
אוסטרובר (2009) אף מצביעה על תפקידו הייחודי של השימוש בהומור בתקופת השואה, ומצביע על השימוש בו כמנגנון הגנה המסייע בהתמודדות עם הזוועות.
Greene (2010) מצביע על כך שמרבית ניצולי השואה השתלבו באורח חיים אשר תואם את גילם עם סיום המלחמה. בדומה, Shmotkin et al (2011) טוענים כי מרבים הניצולים (וצאצאיהם) מנהלים אורח חיים נורמטיבי, לצד פגיעויות ספציפיות המופיעות בסיטואציות מסוימות. כמו כן, הם מצביעים על השימוש שעושים רבים מניצולי השואה במגנוני הגנה כדי לבודד את השפעות השואה מהיבטי חיים משמעותיים אחרים. לדוגמא, ניצולים אשר מבטאים רגש באופן מוגבל מצויים בסיכון נמוך יותר לתמותה ביחס לניצולים המאופיינים ברמות רגש שלילי גבוהות ורגש חיובי נמוכות. יתר על כן, ניצולים המספרים על תקופת השואה באופן 'שטוח' ועל תקופות חיים אחרות באופן רגשי חי מדווחים על רמות אושר גבוהות יותר ביחס לניצולים המאופיינים בעמדה רגשית הפוכה. כלומר, Shmotkin et al (2011) מדגימים כיצד מנגנוני הגנה מסוימים מונעים מההשפעות הטראומטיות לחלחל להיבטי חיים אחרים, בהם הניצולים יכולים לתפקד באופן אדפטיבי.
לסיכום, בשונה מהמגמה המחקרית הראשונית אשר הציגה את ניצולי השואה כקבוצה פגיעה ומוחלשת, המחקר העכשווי מצביע על הנטייה הכללית לעמידות ועל יכולתם של מרבית הניצולים לנהל חיים נורמטיביים גם לנוכח הטראומה המאסיבית שחוו. כהנאה ושות' (2007) מבחינים בין ארבע קבוצות ניצולים- העמידים המצליחים לקיים חיים נורמטיביים, החסומים מבחינה רגשית, הפגיעים במצבים מסוימים והפגיעים באופן רגיל- אך מדגישים כי בכל אחת מהקבוצות ניכרים המאמצים לנורמליזציה.
