שירלי סלע-וינטר
בתאריך ה-5.2.2017 התקיים במרכז ללימודים אקדמאיים יום העיון "מסע במילים ובזמן – התמודדות עם אובדן ושכול" של הפורום לאבל, אבדן ושכול המאגד בתוכו גופים שונים כמוסדות אקדמאיים, משרדי ממשלה ועמותות העוסקות באבל ושכול. מטרת יום העיון הייתה למידה וחקירה של התמודדות עם אובדן ושכול בהיבטים חברתיים, תרבותיים, אישיים ובינאישיים. היה זה יום עיון נוגע, שונה ומרגש. יום העיון לא כלל הרצאות פרונטאליות בנושא אבל ושכול אלא מפגש בין אנשים, אנשי מקצוע והציבור הרחב. בכך הוא אפשר שיח פתוח סביב נושאים הקשורים באבל ושכול. יום העיון הורכב ממליאות שונות, כאשר בכל מליאה דנו בנושא אחר מתוך ההיבטים השונים של האובדן והשכול - היבטים חברתיים, תרבותיים, אישיים ובינאישיים.
המליאות השונות דנו בנושאים הבאים:
• קשרים מתמשכים המאפשרים געגוע ותקווה (בהנחיית ד"ר אתי אבלין).• יגון ללא הכרה (בהנחיית ד"ר אופרי בר נדב).• ילדים ומתבגרים אחרי אובדן ( בהנחיית ד"ר רונית שלו וד"ר שירי דניאלס).• אבל מורכב ומפגשים עם אבלים ועם עצמנו, המטפלים (בהנחיית ד"ר רות מלקינסון ופרופ' שמשון רובין)• טיפול באבל - משמעות ותקווה (בהנחיית גברת ליאורה גוסמן).
במליאת יגון ללא הכרה נידונו החיבור של אבל ושכול לעבודה הטיפולית ולחוויה האישית של כל משתתף. שם המליאה - "יגון ללא הכרה" העלה אסוציאציות שונות, והמסע הקבוצתי לקח את חברי הקבוצה בהיסטוריה (לשואה), ובהווה להרבה מחוזות טיפוליים. המשתתפים בקבוצה חשפו סיפורים אישיים על אובדן ושכול, סיפרו על חוויתם וענו על שאלות של ד"ר אופרי בן נדב. נוצר חיבור מעמיק לחוויה של אובדן ללא הכרה, והתפתח דיון עשיר ומרגש. שאלות שנידונו במליאה היו: מהו יגון ללא הכרה? איך משפיע אבל ללא הכרה על המתמודדים עימו? מהם ההבדלים המובהקים בין אבל ללא הכרה לאבל עם הכרה? מה היא השפעתם של הסוד, הבושה והאשמה של המתמודדים עם האבל? איך התופעות של אבל ושכול מופיעות בחברה הדתית? מהו תפקידו של האובייקט הנעדר בחיינו? ולבסוף איך מודל הדו מסלולי של פרופ' רובין וממשיכיו רלוונטי ליגון ואבל ללא הכרה.
ייחודו של אבל ללא הכרה, הוא שהינו תהליך אבל שאינו מקבל הכרה, מקום, או מודעות של המתאבל עצמו או של סביבתו. ייתכן והאבל עצמו מקבל הכרה, אך מורכבותו של האבל אינה מקבלת הכרה ראויה. הסוגים של אבל כזה וניואנסים אחרים שלו עלו במליאה. בשיח הקבוצתי היה ניתן להבין כי פסיכותרפיסטים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים נמצאים במפגש מתמיד עם האבל והשכול, גם כאשר הם מטפלים במטופלים שלא הגיעו לטיפול עקב אובדן. עלתה גם השאלה, כיצד מתמודדים עם אבל ללא הכרה כמטפלים?. נראה היה שבקבוצה רווחה התפיסה כי כל מה שקלינאי יכול לעשות במצב כזה הוא להציע את עצמו כבן אדם לבני אדם, ללוות ולתמוך וליצור מרחב וחופש לכל אותם תהליכים שעד כה לא קיבלו הכרה.
אבל ללא הכרה יכול לנבוע מסיבות שונות:
• חוסר יכולת של החברה להכיר בכך שאנשים מתאבלים ושהם שייכים לקבוצות אבלים.• חוסר מודעות של האדם עצמו לכך שהוא אבל.• אבל שבו החברה אינה מכירה במערכת יחסים של האבל עם המת.
דוגמאות לאבל ללא הכרה הן: דור שני ושלישי לשואה, גירושין, לידות שקטות, חברות של חיילים שנפלו, נשים מאורסות דתיות שארוסיהן נפטרו ואובדנים שאנשים שומרים בתוכם ולא משתפים את הסביבה כגון הורה חולה אלצהיימר ועוד. במליאה הודגש כי אבל ללא הכרה הוא כמו חומר נפץ, הטומן בחובו אשמה, בושה וסוד. אחת הסכנות הגדולות של אבל ללא הכרה היא הדרה עצמית, אותו תהליך היוצר התנהגות של הימנעות, התרחקות, הסתגרות מהחברה ומתמיכה ואף פגיעה עצמית. לבסוף, אוזכר המודל העכשווי של השכול של פרופ' שמשון רובין, רות מלקינסון ואליעזר ויצטום, מספרם 'הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול (2016)'. המודל הדו מסלולי עוסק בהיבטים תפקודיים של האבל ובמערכת היחסים שלו עם הנפטר. ביחס למודל זה, נוצר שיח בקבוצה סביב העובדה כי אבל ללא הכרה לא יאפשר לחלקים מסויימים שזקוקים לעבור עיבוד לעבור תהליך זה, וכך חלקים אלו יישארו קונפליקטואליים ומורכבים עבור האדם האבל.
באופן אישי, התרשמתי מאוד מהכנס, ולקחתי איתי משהו לחיי האישיים ולחדר הטיפולים. גיליתי ביום עיון הזה כמה ממטופלי מתמודדים עם אבל ללא הכרה, אנשים שהתגרשו, אנשים שחוו גירושין של ההורים ואיבדו את אחד מהוריהם, אנשים שאיבדו חבר טוב בנערותם, נשים שעברו לידות שקטות, ועוד ועוד. עבור מטופליי, המפגש עם המונח אבל ללא הכרה התחבר לכל-כך הרבה בדידות, חוסר הכרה והבנה של הסביבה את מצוקתם הרגשית. רבים חשים באבל הלא מוכר כמאבק מתמשך, בפנים ובחוץ, בתוכם ובסביבתם. באופן ספציפי, עלתה בי התחושה והמחשבה ביום העיון כי השואה, אשר בכל שנה אנו ניצבים מולה מחדש, יצרה אבל ללא ההכרה אצל אנשים רבים, הן בגלל אובדנים ממשיים והן בשל אובדנים רגשיים, כמו דור שני. לאובדן מסוג זה כיום יש פחות ופחות מילים, והתחושות סביבו הן בעיקר עוצמתיות ומשתקות. כמי שמטפלת הרבה מאוד בשכול ואבל, למדתי כי גם באבל שיש בו הכרה של מוסדות וארגונים בפרט ושל החברה בכלל, יש חוסר הכרה בתהליך עצמו של האבל ובצורך בהמשך הקשר עם המת. ציר זה, לתחושתי, נשאר לעתים ללא הכרה, כאשר מצופה מהאדם האבל להמשיך הלאה בחייו ולהחליף את האובדן בדבר אחר שבחיים. לסיכום, הכנס נגע באישי ובבינאישי, מצא את הקשרו לתיאוריה, להרחבה בתוך הטיפול עם המטופלים והמטפלים כמו גם איפשר הכלה ומתן מקום לכל המשתתפים בו על הסוגיות והמחשבות השונות שלהם על אבל ואובדן.
שירלי סלע-וינטר היא עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית, מטפלת ומלווה משפחות רבות שמתמודדות עם אבל ושכול.
