שרון רצהבי
יורם בן יהודה, פסיכולוג רפואי וקליני, מנהל מכון "דרכים", הרצה על יצירת סרט דוקומנטרי ככלי טיפולי. ההרצאה התקיימה ביום הראשון של הכנס השנתי של החטיבה הרפואית, שהתקיים ב-19-20 באוקטובר 2017 במלון ניר עציון.
בן יהודה מתייחס ראשית למגוון השימושים במדיה חזותית בטיפול נפשי. לדבריו, התחום של שימוש במדיה חזותית בטיפול נפשי הולך ומתפתח בהתאם לאפשרויות שמביאה עימה הטכנולוגיה, וכיום ישנן דרכים מגוונות לשילוב מדיה חזותית בטיפול, שהעיקריות בהן: טיפול באמצעות צילום סטילס (פוטו-תרפיה), יצירת סרט בדיוני כמשקף תהליכים קבוצתיים (סינמה-תרפיה), ויצירת סרט העושה שימוש באלמנטים הביוגרפיים (דוקו-תרפיה).
בן יהודה החל לעסוק בתחום הדוקו-תרפיה לפני כ-15 שנה במסגרת עבודתו בצבא, ובמשך השנים עשה סרטים ליחידים ולקבוצות, תוך שהוא עוסק בהיבטים של התמודדות עם משבר והחלמה. למשל, בסרטו "בחזרה לפרדייס מומבסה" ליווה בנוכחותו ובמצלמתו מטופלים בעת מסעם למומבסה בעקבות הפיגוע שארע שם, ובסרטו "המסע בחזרה לחיים" ליווה פצועי צה"ל במסע רגלי בהודו.
כשעבד בצבא, עסק בן יהודה בטיפול בפוסט-טראומה. אחת הסברות שרווחו בזמנו היתה שאנשים שעברו אירוע טראומטי נוטים פחות לפתח פוסט-טראומה במידה והצליחו לעשות אנקפסולציה (כימוס) של הטראומה. כלומר, לשמר את הטראומה כזכרון מדוייק בתוך קפסולה, כך שהיא נתחמת ולא פוגעת במהלך החיים. תחת רציונאל זה, בן יהודה החל להיעזר בסרטים כדי ליצור קפסולה כזו. בראי השנים, בן יהודה סבור שאין היא מהווה הסבר למנגנון התרפויטי של יצירת הסרט הדוקומנטרי בפוסט-טראומה.
בהמשך, סבר בן יהודה כי המנגנון המרפא בעת עשיית הסרטים הוא החשיפה החוזרת. תחת אותם עקרונות המיושמים בשיטתה של פרופ' עדנה פואה, שידועה, בין היתר, בזכות שיטת הטיפול של חשיפה ממושכת (PE) לטיפול בפוסט-טראומה.
הדמיון הוא אחד הגורמים המוטיבציוניים הכי חזקים באנושות. זהו הכוח שיוצר את הקשיים והפתולוגיות, והוא גם זה שיכול לעזור לאנשים להירפא. הדמיון והפנטזיות האנושיות הם כוח מחולל אדיר. פנטזיות כמו: פנטזיית הצלה, פנטזיית הלידה מחדש ופנטזיה של שיבה מאוחרת, ושימוש בהן כדי ליצור נרטיבים בסרט דוקומנטרי הן בעלות ערך תרפויטי רב.
בדוקו-תרפיה הדמיון הופך ליצירה, ומתגלגל להיות חלק ממה שמכונן את התרבות, שבתורה מעצבת את הדמיון, וכך החיים נוצר היזון חוזר חיובי. למשל, בסרט "חומות של תקווה" – אדם שנכנס לכלא, עובר שינוי וחופר לעצמו דרך החוצה כאקט של "לידה מחדש" ועובר טרנספורמציה. בן יהודה מבהיר כי זוהי פנטזיה של לידה מחדש כפי שהיא מהדהדת בסרט ומחלחלת לתרבות. ניתן להיעזר בפנטזיות תרבותיות אלה כדי להבנות למשל הגעה לתחתית רגשית ופיזית (כמו בניסיון אובדני) כך שתכלול לידה מחדש, שתייצר פתח לטרנספורמציה. באופן זה, מטופל שמתמודד עם קושי מאוד גדול, ומתקשה לשאתו בתוך נרטיב חייו, יוכל לחשוב את עצמו בצורה רחבה יותר. לפנטזיות אלו יש ערך רב, מאחר והם מציעות אפשרות חדשה ומיטיבה, למשל - מתוך חוויה של מוות נפשי ניתן להיוולד מחדש.
בהמשך, בן יהודה תאר כיצד החל להתייחס בסרטיו לפנטזיה חשובה אחרת - "השיבה המאוחרת". הוא הבין לראשונה שזוהי פרדיגמה שמישה לטיפול, לאחר ששב למקום ילדותו והעץ שנראה בעבר גדול ומרשים, נראה לו קטן. בדרך זו, התאפשר לו להבין שהוא זה שהשתנה, ולזהות את הפוטנציאל הטיפולי של הבנה זו.
מטאפורות הן גם חלק מהתרבות, ומהוות כלי חשוב מאוד בדוקו-תרפיה. למשל, מטאפורת המסע מסייעת להבנות התמודדות עם קשיים, ויצירת רצף בין הקושי בהווה לבין המסע הכללי של האדם בעולם. מטאפורת המסע יכולה לסייע רבות למטופלים שמתמודדים עם פוסט-טראומה. בן יהודה מתאר איך בעבודה עם אנשים המתמודדים עם פוסט-טראומה, הוא מסייע להם להבחין בכך שלא מדובר במהות יחידה או יציבה, אלא שהחוויה הפוסט-טראומטית משתנה לאורך השנים.
כך למשל, מאפייני פוסט-טראומה במבצע "צוק איתן" שונים ממאפייני פוסט-טראומה ממלחמת יום-כיפור. בעוד ביום כיפור, הפלשבקים תוארו פעמים רבות דרך אורות, קולות וריחות, ב"צוק איתן" (אולי בעקבות השינויים הטכנולוגיים), ההבזקים מתוארים כמולטימדיה של חוויות רב-חושיות ופחות קטועות. כסרט ולא כתמונה. יותר מכך, בן יהודה גורס כי ייתכן וההבזקים של אנשים שנפגעו במלחמת יום כיפור, ישתנו בעקבות היחשפותם לטכנולוגיה המתפתחת. לטענת בן יהודה, החלק הפרה-טראומטי הוא זה שמעצב את הפוסט-טראומה. המחשבות והתפיסות של אדם לגבי התגובה לאירוע טראומטי, יעצבו את חווייתו במידה ויחווה פוסט-טראומה.
"לאדם אין טבע אלא היסטוריה... חייו הם משהו בו חייבים לבחור, אותו חייבים ליצור..." (חוסה אוטגה אי-גאסט). הדוקו-תרפיה מאפשרת לאדם לראות את עצמו כיוצר של חייו.
בן יהודה מקרין שני סרטים שיצר, כאשר כל אחד מהם מתאר סוג מסע אחר. בסרט אחד אודות מסע חיילים משוחררים בנפאל, המוטיב הוא מסע לידה מחדש. הטרק מעמת את החיילים עם מגבלות הגוף ומאפשר חיבור מחדש עם הגוף דרך ההתמודדות עם הקושי. בסרט השני, המגולל את סיפורם של בני זוג שנכחו בפיגוע, בן יהודה עשה שימוש במוטיב של מסע שיבה מאוחרת.
התפיסה המתגבשת החדשה של בן יהודה בעת עריכת סרט דוקומנטרי ככלי טיפולי, היא שיש לסייע לאנשים לנוע מעמדה של ניצבים פסיביים בחייהם לעמדה של תסריטאים או במאים הכותבים את סיפור חייהם. אחרי שהאנשים מגיעים לזירת הטראומה ועוברים חשיפה מחודשת לאירוע הטראומטי, הם מתחילים ליצור את הסרט שלב אחר שלב: הם עורכים את הסרט עם העורך, בוחרים את המוזיקה, בונים את סדר הדברים מא' ועד ת', בוחרים שם וכו'. התהליך כשלעצמו, מעבר ליסוד המשמעות, מכיל תהליך חזרתי של חשיפה.
באופן זה, מתאפשרת תזוזה ממקום הקורבן הפאסיבי למקום אקטיבי, וזהו חלק מהמעבר התרפויטי שהעשייה מייצרת. כחלק מהפרוטוקול, היוצרים מציגים את הסרט בפני קרוביהם וזוכים להכרה במה שעברו ולתשואות על עשייתם. חלקם זוכים אף להציג את הסרטים שלהם בטלוויזיה, אם הסרט היה ראוי לכך.
בן יהודה מציין שבסוג עבודה זה חשובה הטקסיות, חשוב תהליך הפרידה מהזיכרון וההרחקה בתהליך עריכת הסרט.
בן יהודה מעודד אנשי טיפול להשתמש ביצירת סרטים לצרכי טיפול. הוא מתאר דרכי עבודה שמאפשרות עיבוד טראומה דרך שימוש במדיה הקולנועית, ומדגים את התהליך ותוצאותיו תוך שימוש בסרטים שיזם.
שרון רצהבי, פסיכולוגית רפואית מומחית, עובדת עם ילדים, נוער ומבוגרים בקליניקה פרטית בפרדס חנה-כרכור. בוגרת ביה"ס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת חיפה. בעלת רישיון לטיפול בהיפנוזה.
