לפי מרסל פרוסט הרפתקאות החיים אינן לגלות נופים חדשים אלא לראות את הנופים הישנים בעיניים חדשות. שלייפר מזמינה את שומעיה לאמץ עיניים שמחות וחדשות
שיתוף
הדי שלייפר אוחזת בידו של יומי ואומרת "כשאני מאד מתרגשת, אני מחזיקה את ידו של יומי בעלי וזה עוזר לי". כך נפתחת ההרצאה של הפסיכולוגית הקלינית הדי שלייפר, באולם מלא מפה לפה בירושלים, לשם הגיעה כאורחת מרכזי הטיפול במשפחה של "אמונה".
ההרצאה נישאת לזכרם של הוריה של הדי. היא מספרת כיצד שוב באה לבקר אצל אמה, אם שאיבדה את היכולת לזהות את בתה הדי מזה זמן רב, אך הפעם היא מחליטה לעבור את "הגשר הצר" אותו כינתה "כבד לי על אמא" כדי להגיע לאמה ולהיות אתה נטו, במלוא נוכחותה, עם לב פתוח ושמחה, להביא עמה סקרנות ועיניים חדשות לגמרי. להביט לה בעיניים ולנשום.
ופתאום, מתחולל מעין נס קטן, ואמה של הדי מצליחה לזהות אותה ואומרת להדי "את ביתי". זהו רגע מרגש עבור הדי, שמדגים משהו מעבודתה הטיפולית, עבודה שיש בה צורך לעזוב את ה"שכונה שלי", המוכרת והידועה, ולגשת אל ה"שכונה" של הזולת בידיים נקיות ובלב קל. לימים הגיעה שוב, "חצתה את הגשר" וראתה משהו חדש: הדי חשה בבירור שאמה מתכוננת לעזוב, ואכן כך היה.
על אף מספר המשתתפים הרב בהרצאה, הדי מעניקה לשומעים תחושה אישית וקרובה, מרבה לחייך, מפגינה מבוכה גלויה, משועשעת לעתים, מן העברית השגורה בפיה, ומבקשת, מדי פעם, שנחלוק רגשות, תחושות, מחשבות עם שכינינו לאולם, גם, ורצוי בעיקר, אם איננו מכירים אותם.
הדי שלייפר, אשה יפה בשנות הששים לחייה, בעלת שיער אפור קצוץ, תכשיטי כסף גדולים ועיניים תכולות נוצצות, סוחפת את הקהל במשך ארבע שעות כשהיא מספרת על גישת התיקון שפיתחה לטיפול במערכות יחסים, בדרך כלל בין בני זוג. כשהבטנו בשעון ייחלנו שהוא לא יעצור אותנו מלשמוע עוד.
ברשימה זו ננסה לתאר את גישת התיקון אותה פיתחה.
גישת התיקון, מבוססת על ארבעה מקורות תיאורטיים מרכזיים:
1. הפילוסופיה של מרטין בובר - המפגש שבין "אני" ו"אתה"
2. אימאגו - תורת היחסים של הנדריקס
3. חקר מוקיר - appreciative inquiry - מתודולוגיה ארגונית של למידה מהצלחות
4. המדע הנוירוביולוגי - Rational neurobiology
מתוך השפעות תיאורטיות אלו, גישת התיקון מציעה כי ישנם שלושה מרכיבים 'מקשרים' בלתי נראים בקשר בין בני אדם: (1) המרחב הבינאישי שבינינו, שנוכח, גם אם אין רואים אותו; (2) הגשר הצר המחבר עולם אחד עם עולם שני; (3) המפגש בו נוגעות הנשמות זו בזו.
המרחב אינו אלא המרחב במובן הבובריאני הטהור לפיו אין הקשר חי באדם או בזולתו, אף לא בדיאלוג שבין בני האדם, אלא הוא חי במרחב שבין "אני" ו"אתה" ומרחב זה קדוש הוא.
שלייפר מדברת על האחריות של בני הזוג לשמור על קדושת המרחב שביניהם, לשמור פן יזדהם.
"כשהמרחב בינינו מזוהם" היא אומרת, "אנו מגיבים למרחב ולא לבן הזוג, והמרחב הופך ליותר ויותר מזוהם."
את זיהום המרחב מדגימה שלייפר בעודה מתארת אותה ואת בן זוגה במטאפורות- היא עצמה מתפקדת כ"ברד" ואילו בן זוגה מתפקד כ"צב".
"אני, הברד, ממטירה חזק, עוד מילים, מסבירה בשצף קצף, ודווקא כשלוחץ וקשה, אז אני רוצה במיוחד לדבר ומיד. ואילו בן זוגי הוא צב. הצב שמסתגר ושותק, וככל שאני ממטירה יותר ברד, כך הולך הצב ומסתגר בתוך עצמו, כי איזה צב יוציא את ראשו מהשריון כשיש ברד כל כך חזק בחוץ?"
לעומת זאת, כאשר המרחב מאוזן ואינו מזוהם, הדבר מאפשר לשני הצדדים להתפתח ולהתרחב. שלייפר מדגישה שהילדים של בני הזוג, גדלים בתוך המרחב הבינאישי שלהם וחווים אותו בעוצמה. ככל שהילדים ייחשפו למרחב "קדוש" יותר, כך יקל עליהם להתפתח ולגדול.
לפי גישת האימאגו, זוג אינו אלא אותם שניים העלולים להקשות זה על זה עד סיוט. ההנחה הנה כי האדם בוחר באופן לא מודע את בן הזוג הכי לא מתאים, ועדיין בחר בו מפני שביכולתו של בן הזוג ליצור תיקון ליחסים קודמים עם דמויות הוריות, ריפוי וצמיחה.
זוגות שונים מדברים באופן שונה, השמש שוקעת וזורחת בזמן אחר לכל אחד מבני הזוג. זוג הנו מצב דו לשוני בו שני אנשים מגיעים לקשר ביניהם עם שתי שפות שונות. כאן הגשר חשוב על מנת ליצור זוגיות. הגשר מאתגר את בני הזוג לחצות אותו ולהגיע לעולמו של הזולת, ל"שכונה שלו". כאשר יצליחו לחצות את הגשר וליצור מרחב קדוש, יהיו בני הזוג מהות אל מהות.
שלייפר נשענת על התחום החדש של נוירו- ביולוגיה של מערכות יחסים ומתעכבת על אינטגרציה בין חלקי המח. היא מציינת כי האונות הקדמיות נמצאות בדיוק במקום שבו מניחים תפילין ואומרים "שמע ישראל", שם מתקיימים תהליכים מוחיים של חסד, חמלה ורחמים. שם אנו מסוגלים לווסת את הרגשות שלנו ולהחזיק בזוויות הסתכלות שונות בעת ובעונה אחת.
"אנו מסתכלים לעיניים של הצד השני, ולוקחים רגע אחד לנשום ולשמוח שאנו פה ביחד ברגע הזה בחיים. לזוג זה דבר ענק". לדידה של שלייפר, התחלת הביקור ומעבר על הגשר הצר הם ההודיה על הרגע הזה, עכשיו, עם בן הזוג.
מכאן ניתן לפתח אומנות של ממש בהיות בן הזוג "אורח" ו"מארח". המארח מזמין את האורח לעבור את הגשר ולבקר בשכונות שונות. חלקן יפהפיות, אחרות מוזנחות, חלקן ידועות, אחרות חדשות לאורח, לעתים אף למארח. כשהמתארח מוזמן לעבור את הגשר, עליו להגיע לגשר עם שקית שקופה שבתוכה רק "דרכון וויזה" לעולם השני, ללא דעות קדומות, ללא אגו, רק נשמה, מהות, סקרנות, עיניים חדשות בשביל הזולת.
לפי מרסל פרוסט הרפתקאות החיים אינן לגלות נופים חדשים אלא לראות את הנופים הישנים בעיניים חדשות. שלייפר מזמינה את שומעיה לאמץ עיניים שמחות וחדשות, עיני ילד.
השלב הבא במעבר על הגשר הצר הוא לשמוע לעומק את הזולת. ולא רק עם האוזניים אלא גם עם הלב, להתבונן דרך האונות הקדמיות שרואות מציאות אחרת, ולשמוע בתשומת לב טהורה.
בסינית יש אידיוגרם שמייצג הקשבה וכולל עין, אוזן לב ומלך. מפני שכשאתה מעניק הקשבה נקייה ותשומת לב טהורה לזולת, אתה מתייחס אליו כמו אל מלך.
