מלאני קליין טיפלה בריצ'רד בן העשר בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. ריצ'רד סבל מחרדות וסירב ללכת לבית ספר למרות שריצ'רד פחד מההפצצות, שבעטיין נמלט מביתו עם משפחתו, קליין מיעטה להתייחס לכך ועסקה רק בפירושים הקשורים לעולמו הפנימי. המקרה של ריצ'ארד מאפשר לנו לדון במשמעות של טיפול בתנאי טראומה חברתית משותפת. דומה שכל תשתית הידע והניסיון הקליני שלנו התערערו לנוכח השינויים הדרמטיים של המציאות המפחידה של הידבקות בוירוס וטיפול דרך אינטרנט.
מה נוכל ללמוד מקליין, ביון ותיאוריות יחסי אובייקט על הילדים המטופלים שאותם נחזור לפגוש בחדר הטיפולים לאחר תקופה ממושכת? כיצד הפחדים של ילדים בתקופה זו מהדהדים חרדות ראשוניות? האם ניתן לדבר על טיפול בזום כעל טיפול, או שיש לראות בו תמיכה, וליווי עד שנחזור לחדר? האם ניתן לעשות עבודה משמעותית עם ילדים מול מצלמה? כיצד ישפיע המשבר על יחסי ההעברה?
נעמי ברונפמן הולר ושוקי דורבן ישוחחו על שאלות אלה ויספרו גם על תפיסתם הטיפולית ומקורות ההשפעה עליהם.
נעמי ברונפמן הולר פסיכולוגית קלינית מדריכה. פסיכואנאליטיקאית מורה ומדריכה .מטפלת בילדים ובמבוגרים, ממיסדי המכון תל-אביב לפסיכואנאליזה בת זמננו, מסלול "לקרוא את ביון" במכון מגיד מיסודה של האוניברסיטה העברית מורה ומדריכה בתוכנית לפסיכוטרפיה אוניברסיטת תל אביב(1973-2001)
שוקי דורבן פסיכואנליטיקאי מנחה של ילדים ומבוגרים בחברה הפסיכואנליטית ישראל, עורך כתבי מלאני קליין בעברית (עם מירב רוט), מתמחה בפסיכואנליזה של הפרעות התפתחותיות קשות.