גילי כנעני
ב-29.5.14 התקיים ערב העיון "לטפל מתוך הסיפור האישי - השפעת התנסויות בחיי המטפל על העבודה הקלינית", אשר נערך מטעם מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו והפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. ערב העיון נערך לרגל צאת הספר "Clinical Implications of the Psychoanalyst's Life Experience: When the Personal Becomes Professional" בעריכתו של ד"ר סטיב קוצ'וק, והועבר בהנחייתה של ד"ר חנה אולמן. בכנס התארחו ד"ר סטיב קוצ'וק ופרופ' נוויל סימינגטון, אשר דנו בהשפעות הסובייקטיביות של המטפל על תהליכי הטיפול, ובאופן בו עבודתם הטיפולית הושפעה מסיפור חייהם האישי.
לאחר דברי הפתיחה והצגת המשתתפים בידי ד"ר שרון זיו ביימן, פתחה בדברים ד"ר חנה אולמן והצביעה על כך שניכר כי העיסוק בהשפעות הסובייקטיביות של המטפל על עבודתו מהווה מעבר חד מעקרונות בסיסיים וחשובים של מסגרת הטיפול הפסיכודינאמי, כגון עקרונות האנונימיות והניטראליות, אשר נועדו בין היתר לנטרל את הנרקיסיזם של המטפל. השאלה שעליה מצביעה אולמן הינה האם אכן מדובר במעבר חד, או שמא זוהי הרחבה של המחויבות האתית של מטפלים למטופליהם? היא מציינת כי שני הדוברים שהוזמנו הערב ניגשים לנושא מזוויות שונות, וכי יש לזכור שגם סיפורם האישי מאד שונה.
ההרצאה הראשונה בערב ניתנה על ידי ד"ר סטיב קוצ'וק, אשר דן בנושא הספר שיצא לאור בעריכתו. קוצ'וק מגדיר כסובייקטיביות את כלל אירועי החיים שעבר המטפל, ואת כל מה שנכלל בקיום הפיסי, הפסיכולוגי, הרגשי והאינטלקטואלי שלו. עניינו העיקרי הוא באופן בו האירועים הללו, כמו גם גורמים אחרים, משפיעים על התחושה שלנו כמטפלים ועל מה שקורה לנו בחדר הטיפול. בין היתר, קוצ'וק טוען כי איננו שואלים מספיק ומדברים מספיק על מי שאנחנו בחדר הטיפול, וכי תיאור תיאורטי של סובייקטיביות המטפל היא משימה קשה. פרויד אף ניסה להרחיק את סובייקטיביות המטפל מהחדר על מנת להגן על המטופלים מהנרקיסיזם שלו. בנוסף, לרוב ביוגרפיות של מטפלים כתובות כזיכרונות ולא כאירועים ודינאמיקות המשפיעים באפן מהותי על אופן עבודתנו.
לטענתו של קוצ'וק אמנם ישנו מקום לסובייקטיביות המטפל בהגות המקצועית, אך לא באפן מספק. המטפל אינו רק ברומטר או כלי באמצעותו ניתן לצפות במה שקורה אצל המטופל. אמנם אם אנחנו מרגישים רגש חזק יש בכך משום רמז חזק למה שהמטופל מרגיש, אך אנחנו יותר מכך. האתגר הוא להבין מה עוצר אותנו מלהשתמש בעצמנו ככלי, ומה הן ההשלכות כאשר איננו יכולים לעשות זאת, כאשר משהו כבוי או מת בנו, ולא מאפשר לנו להרגיש דברים מסוימים בחדר. בסופו של דבר, הציע, אף על פי שהתיאוריה הקלאסית הדריכה אותנו שלא להכיר בהשפעת הסובייקטיביות שלנו על הטיפול, הכווינה אותנו לפעול לסילוקה באמצעות עבודה עצמית והדרכה במידה והיא צפה בחדר בכל זאת, הסובייקטיביות שלנו לא רק מהדהדת את המטופל, אלא גם משפיעה על חוויותינו כמטפלים ועל הטרנספרנס של המטופל.
בעיני קוצ'וק, פסיכולוגיה של שני אנשים צריכה להתמקד גם באופן בו חוויות המטפל משנות אותו ואת המטופל. בשלב זה הזכיר קוצ'וק את מיטשל, אשר מתייחס לאינטראקציה המתרחשת בין ובתוך החלקים השונים שלנו ושל עולם האובייקטים הפנימי שלנו. אם כן, על המטפל להתמודד עם חלקי העצמי השונים שלו, כמו גם עם חלקים שעברו דיסוציאציה, בדיוק כפי שעליו להתמודד עם חלקים אלה של המטופל. חלקי העצמי השונים של המטפל פוגשים את אלו של המטופל, וכל זה קורה אל מול סיפור החיים האישי של המטפל, אשר משפיע על האופן בו הוא שומע, מעבד, ומגיב למטופל. למעשה, קוצ'וק מדגיש כי גם אם אנו מתנגדים לכך תיאורטית, אי אפשר למנוע מהקונפליקטים שלנו להיכנס לחדר.
קוצ'וק מציין שדבריו אינם מכוונים לקידוש החשיפה עצמית של מטפלים בחדר הטיפול, אך הוא מדגיש שעלינו להחזיק את אופציית החשיפה העצמית בראשנו. זו היא לא טכניקה שעלינו להשתמש בה בהכרח, אך זו בהחלט בחירה שאנחנו יכולים לעשות. הרי מטופלים רואים כיצד אנו מתלבשים, מדברים וזזים בכניסה לחדר וביציאה ממנו - וזוהי כשלעצמה חשיפה עצמית. עלינו להיות מודעים לכך ולאופן בו הדברים הללו משפיעים עלינו בחדר. קוצ'וק טוען שעלינו להתייחס לבושה, לפגיעות, ולכל דבר שמונע מאיתנו לחקור מי אנחנו ומי הוא המטופל. זה הוא תהליך פנימי שאינו כולל בהכרח חשיפה עצמית, אבל הוא בהחלט כולל את האופציה לכך.
בהמשך דבריו קוצ'וק התייחס לעצמו ולסיפורו האישי, תוך בקשה שכל אחד מן המשתתפים יחשוב כיצד מסעו האישי השפיע על התפתחותו המקצועית. הוא מציין כי אין הוא מבקש לעשות פיצול בינארי ולטעון שהקולות הישנים של הפסיכולוגיה הקלאסית הם רעים והחדשים הם טובים: אם נגרש מהחדר את הטון הקלאסי ונהיה רק עכשוויים אנחנו נפסיד משהו באותה המידה. על עצמו הוא מספר כי כילד קטן למד להתחבא. כעס ועצבות לא היו מקובלים בביתו, על אף שהיו נוכחים מאד. מיניות, הן כנושא כללי והן כקונפליקט, הייתה חייבת להיות מוחבאת. כך, הוא מזהה את העניין שלו בפסיכולוגיה כמעין ניסיון לערוך תיקון של חוויות אלו. בגיל מאד צעיר הוא נכנס להכשרה פסיכואנליטית. ההכשרה הייתה קלאסית וקפדנית, מזרם פסיכולוגיית האגו. הוא היה מאד נרגש מכך שישנם חוקים - שיש דברים מותרים ודברים אסורים, אך זה גרם עבורו גם לקשיים.
הוא המשיך ותיאר כי חומרי הקריאה שעליהם התחנך התייחסו להומוסקסואליות כתופעה הנובעת מבעיות בגדילה ובהתפתחות, וכי אף איש מקצוע לא חלק על כך. הוא ציין כי הוא מצטער על כך שלא היה במקום אשר אפשר לו להביע את דעתו בנושא. היו אלה סוף שנות השמונים בניו-יורק, והקהילה והספרות האנליטית, כמו גם האנליטיקאי שלו, אישרו לו את ההרגשה כי הוא פגום ולכן עליו להילחם במה שהיה נראה לו בלתי אפשרי. היה עליו לשנות אלמנטים מהותיים בעצמו תוך הסתרתם מן הממסד כיוון שתויגו כפתולוגיים. לתחושתו, היה עליו להתחבא תמיד וזה התבטא גם בחסימת היכולת שלו להיות אמיתי עם עצמו.
קוצ'וק הסביר כי חוויה זו תורגמה לסודיות בשירות הטיפול, במקום לחשיפה עצמית, והייתה עבורו מעייפת ומתישה. הוא ציין כי לצד ההסתרות, הסודיות גורמת לתחושות רעות ומובילה לשאות כגון "עד כמה אנחנו בטוחים להרגיש ולדבר על כעס ומיניות בחדר?", "אם איננו יכולים לעשות זאת בגלל לחצים מוסדיים או בגלל הבושה האישית שלנו, עד כמה אנחנו מפסידים מכך וכמה המטופל מפסיד?". בדבריו, הוא הצביע על האירוניות הטמונה בכך שהאגו האידיאלי של המטפל הוא למעשה להסתיר את העצמי האמיתי שלו, וזאת בעוד שעבודתו מוקדשת לסיוע למטופל לפתח מגוון של עצמיים אמיתיים.
בפועל, בשנות ה-90 החלה להתבסס בשדה ההתייחסות להומוסקסואליות כנטייה שאיננה פתולוגית. יחד עם זאת, רק אירוע טראגי ומשנה חיים מאוחר יותר איפשר לקוצ'וק להתחיל לחשוף את עצמו באמת. הוא תיאר כיצד עבד במנהטן בעת פיגועי ה-9/11 ובשל כך חייו המקצועיים השתנו לנצח. הוא סיפר כי עבור האמריקאים היה זה יום בו מטופלים ומטפלים חוו טראומה ביחד - מציאות טראומטית משותפת. באותו הרגע הם הרגישו שהם שווים לפתע, וזוהי טריטוריה מוזרה לשהות בה. קוצו'ק תיאר כי חוויה זו הביאה אותו להיות שונה עם המטופלים שלו, ולהיפתח לאפשרות של חשיפה עצמית. הרי כשאנחנו קופצים בכיסא שלנו, הוא אמר, זה לא דבר שניתן להסתירו.
קוצ'וק סיפר כי מאותו רגע מכונן הניסיון שלו כאנליטיקאי, כולל האובייקטים המופנמים בתוכו, של מדריכיו והאנליטיקאים הקלאסיים, החל להשתנות. הוא החל לשאול את עצמו איזה מחיר גובה השמת הסובייקטיביות שלנו בצד, בין אם מדובר בהגנתיות שלנו ובין אם מדובר בחלקים שלנו שאנו חשים צורך להגן על המטופל מפניהם. אנחנו עושים דיסוציאציה פעמים רבות, איננו בקשר עם חלקים מסוימים שלנו, ואנו משלמים על כך מחיר. הוא סיים את הרצאתו בטענה כי יש לקחת בחשבון קושי חשוב ומרכזי בעבודה הטיפולית והוא שאיננו יכולים להכיר את כל ההיבטים של עצמנו, או לדעת כיצד אנו משפיעים על המטופלים שלנו דרך היבטי אישיות מסוימים שלנו. אין לנו דרך לדעת באמת כיצד הם חווים אותנו ולכן אנחנו יכולים רק לשאול את המטופל - מה אתה רואה בי? כיצד אני משפיע עליך עכשיו? אם אנחנו עוסקים בתהליכים לא מודעים ובחלקים שלנו שעוברים דיסוציאציה, הרי שהשארת היבטים אלו מחוץ לחדר לא תאפשר לנו לדעת כיצד הם משפיעים על המטופל.
מאחר ונושא הערב היה השפעתן של חוויות אישיות על העבודה הטיפולית, סימינגטון בחר לפתוח את ההרצאה בחוויות משמעותיות מההיסטוריה שלו. הוא תיאר כי גדל במשפחה קתולית גדולה, ובגיל 18 נהג להשתתף בארוחות רשמיות ובנשפים שהיו נערכים לרגל התחלת עונת הבדמינגטון. במהלכם היו מוצגות הבחורות הצעירות בפני המלכה והבחורים הצעירים היו משוחחים בעיקר על כסף ומכוניות. סימינגטון השתתף בעשרות אירועים מסוג זה, אך מצא בהם ריקנות גדולה. היה זה מבחינתו הסמן הראשון אשר שנים מאוחר יותר הוביל לעזיבתו את הדת.
הוא המשיך לספר כי בגיל 21 למד בקולג' תיאולוגי בו החל מעין תהליך התפכחות מסוים. אחת החוויות המשמעותיות אשר הובילה אותו להבין כי הדברים אשר מגיעים מלמעלה, מהממסד, אינם בהכרח נכונים, הייתה מקרה מצער בו תלמיד שלמד עמו סולק מהלימודים רק משום שלא מצא חן בעיני אחד הכמרים המרצים. המרצה ידע שהתלמיד הוא הומוסקסואל, והוא הצליח לסלקו תוך שכנוע של כל הממסד והמרצים בצדקתו.
על אף האכזבה ממרצה זה, סימינגטון סיפר כי זכה ללמוד עם מורים מצוינים, אשר אחד מהם הותיר בו רושם רב. היה זה במסגרת של קורה באונתולוגיה שלקח בשנה הראשונה ללימודים והתקיים 4 פעמים בשבוע. בתחילה, סיפר, המקצוע נשמע לו אבסטרקטי ביותר, אך בפועל החוויה שלו מהקורס הייתה שונה וטובה. המרצה של הקורס נהג להניח ספר בלטינית על הפודיום, להסתכל עליו כשתי דקות, ואז לזנוח אותו לטובת מחשבותיו ודעותיו שלו. מכיוון שדבריו הגיעו מתוכו ומתוך חשיבתו העצמית, ולא מתוך הספר הלטיני, דבריו היו מאד מעניינים וברורים עבור סימינגטון.
דבריו העיקריים של המרצה אשר נחרטו אצל סימינגטון היו שאותנולוגיה מדברת על קיום, ולא בצורה מסוימת, אלא על being. הוא החל להבין לעומק כי טבע הקיום הוא התגלמות מסוימת, וכי למעשה כל דוקטורינות החשיבה הינן צורות של התגלמות. ואם כך, אזי גם כל מערכת חשיבה היא בעלת יתרונות וחסרונות. בראיית עבודתו הקלינית, שנים קדימה, סימינגטון הבין שאם יקשור את עצמו למערכת חשיבה מסויימת (קלייניאנית, ביוניאנית, ויניקוטיאנית וכדומה) - הוא עלול לכפות את מערכת החשיבה הזו על מטופליו, במקום להיות ביחסי גומלין עמה. סימינגטון מצביע על כך שעל אף זאת, לרוב האנשים ישנה היקשרות רגשית למערכות חשיבה כאלו ואחרות.
סימינגטון תיאר כי כאשר הבין בסופו של דבר כי תשוקות הן שמניעות אנשים להקשר למערכות חשיבה מסוימות, ולא היותן אמת, הוא עזב את הכנסיה הקתולית. הוא החל להתעניין במדע, אשר היה אמור, כביכול, לשחרר מאותה כפייה מחשבתית, אך בהמשך הבין שגם המדע מלא באמונות ניתנות להפרכה. אם כך, הבין סימינגטון, מקור הידע העצמי היחידי שניתן לעבוד איתו מגיע מהחושים. גם תודעתנו היא ישות חדירה ופעילה אשר תופשת את הקיום המנטלי שלנו. יש דברים שקיימים בעולם ואנחנו יכולים לתפוש אותם - אנחנו לא חייבים להסתמך על רעיונות של אחרים לשם כך. הרי כיצד אנחנו יודעים שאיננו הוזים ברגע זה? שמה שאנו רואים הוא אמיתי? משום שהתודעה שלנו תופשת את הקיום ואת המציאות ככאלה.
לאחר שסיים את לימודיו, סימינגטון עבד ככומר באיסט-אנד בלונדון, וזו הייתה עבורו לדבריו התקופה הכי מטלטלת בחייו. הוא סיפר כי האווירה הייתה אווירת פועלים קוקנית של מספנות, נמלים, משלוחים ועובדי נמל, והוא עבר במסגרתה אינספור חוויות יוצאות דופן בתקופה זו. אחת החוויות המשמעותיות ביותר שעבר בתקופה ההיא הייתה קשורה לעבודתו ככומר בבית חולים. הוא סיפר כי יום אחד אישה שהתאשפזה בבית החולים לצורך הפלה מתה על שולחן הניתוחים. כולם היו מאד נסערים וסימינגטון שוחח עם הנוכחים על מנת להרגיעם. כאשר יצא מחדר הניתוחים, פגש בשני אנשים במסדרון ששאלו אותו אם הוא יודע באיזו מחלקה נמצאת אותה אישה. הוא שאל אותם כיצד הם קשורים אליה, ואחד מהם אמר שהוא בעלה. סימינגטון לקח את האיש לחדר צדדי וסיפר לו את הבשורות הקשות. האיש החל לצרוח ואמר שהוא ידע שהם לא היו צריכים לנתח אותה. סימינגטון סיפר כי הוא לעולם לא ישכח את הצרחה הזו.
חוויה משמעותית שנייה מתקופה זו קשורה גם היא לעבודתו בבית החולים. סימינגטון פגש באשה בשנות השלושים לחייה שהייתה מאושפזת בבית החולים. היא הייתה מחוברת למיכל חמצן ונשמה בכבדות. היא שאלה את סימינגטון האם היא גוססת והוא אמר לה שיברר זאת. הוא הלך לשאול בתחנת האחיות והן אמרו לו שהיא לא צפויה לחיות יותר מ-36 שעות, אך שבשום פנים ואופן אין לספר לה זאת. סימינגטון בחר לספר לאישה את דברי האחיות והיא הודתה לו על כנותו. הוא שוחח איתה מעט, ולאחר מכן סיפר לאחיות שמסר לה את המידע. הן כעסו עליו מאד, והאישה נפטרה יום לאחר מכן.
סימינגטון מספר כי היו לו שלל חוויות משמעותיות מסוג זה באותה התקופה, ובמקביל הוא החל לאבד לאט לאט את האמונה בכנסייה. הדברים בעולם הפועלים והספנות פעלו באופן שונה מכל מכל מה שהכיר קודם לכן. הוא נתקל בדילמות מוסריות שהמוסר הקתולי לא קיבל. כך למשל, הוא פגש בפועל נמל שאשתו עזבה אותו למען איש אחר והותירה אותו עם ארבעה ילדים. הוא עבד בעבודה נוספת על מנת לפרנס את ילדיו ולכן לא יכל לבוא לכנסייה. סימינגטון מצא זמן לשוחח עמו והאיש סיפר לו כי פעם בחודש הוא מרגיש מוצף מדי מהעבודה והילדים ומבלה עם אישה את הלילה - לאחר שהוא מוודא שהיא לא נשואה או בתולה - מתוך ידיעה שעל מנת להמשיך להתמודד עם השגרה הבלתי אפשרית שלו, הוא יצטרך להמשיך לנהוג באופן זה.
בנקודה זו, בה פגש דילמות להן המערכת הדתית לא ידעה לתת מענה, סימינגטון הבין כי הוא זקוק לעזרה. הוא היה זקוק למישהו שיבין אותו באמת והחליט לפנות לאנליזה. הוא סיפר כי כאשר החל את האנליזה נפל לדיכאון קשה אשר נמשך כ-4.5 שנים. דיכאונו היה כה קשה עד שלא היה בכוחו לבצע פעולות פשוטות כגון להושיט את ידו ולהרים חפץ. הוא סיפר כי הייתה זו תקופה קשה מנשוא, אך הוא גם למד משהו במהלכה והוא בטוח כי חוויה זו שינתה בו משהו. הוא אמנם לא מספר על התקופה הזו למטופליו, אך הוא בטוח כי הם מרגישים זאת, וכי חוויות מסוג זה עוברות אליהם גם מבלי שיספר אותן באפן ממשי.
לאחר מכן, החל סימינגטון את הכשרתו האנליטית דבר אשר הוביל לתובנות רבות עבורו לגבי טיפול. למשל הוא סיפר כי הבין שגם כאשר התהליך האנליטי מסתיים האנליזה עצמה ממשיכה. או כי אין חלקים רעים באישיות - אלא רק החלקים שאינם מחוברים לאישיות הם חלקים רעים. הוא הדגיש בשלב זה כי בעיניו מאד חשוב לטפח חשיבה עצמית כמטפלים וכי יש לזכור כי גם ההוגים הגדולים ביותר אמרו בסופו של דבר את מה שהיה טוב ונכון עבורם. בהתאם לכך, הוא כיום קורא למטפלים לומר את מה שהם חושבים ולפעול בצורה אותנטית.
בהמשך דבריו התייחס לאמירותיו של קוצ'וק מן ההרצאה הקודמת בנוגע למה שניתן ולא ניתן לחשוף בחדר הטיפול. הוא אמר כי כעת הוא מסוגל לשתף בחוויותיו מלונדון, אך היתה תקופה בה לא היה מסוגל לכך, משום שאירועים אלה היו עדיין מציפים מדי עבורו. הוא טען כי ההבדל בין חוויות שניתן לשתף בהן וכאלו שלא ניתן לשתף בהן טמון בשאלה האם האירועים המסוימים עברו עיבוד. אם האירועים טרם התגבשו והחומרים מהם הם מורכבים עדיין נמצאים בתודעתנו כפיסות מידע לא מעובדות, אז האירוע כנראה עדיין לא מוכן לצאת מחוץ לגבולות העצמי של המטפל במסגרת של טיפול באחר.
לקראת סיום ההרצאה שיתף סימינגטון במקרה נוסף, בו טיפל באיש שאמו נפטרה בנסיבות טראגיות כאשר היה בן שנתיים. אביו לא היה פנוי לגדלו, והוא גדל אצל סביו. הייתה לו ילדות קשה, וניכר כי חייו לא היו קלים. פעם אחת סיפר סימינגטון למטופל זה שכאשר הוא היה בן 5 והלך לשירותים, נעל אותם, ולא הצליח לפתוח. הוא היה תקוע בשירותים במשך כשעתיים עד שבאו לחלצו. לאחר מכן, במשך 4 שנים הוא לא העז לנעול תאי שירותים. גם היום, סימינגטון מספר חצי בבדיחות, הוא מסתכל על המנעול בחשדנות לפני שהוא נועל. כשסיפר זאת סימינגטון למטופל שלו, המטופל פרץ בבכי ואמר לו שהסיפור שסיפר לו זה עתה הוא טראגי ביותר. סימינגטון מציין אם כן, שהאירוע המדובר כבר לא היה טראומטי עבורו. אבל בכך ששיתף זאת עם המטופל הוא נתן לו משהו מעצמו. הוא אומר שאיננו חייבים בהכרח לשתף בביוגרפיה שלנו כמטפלים, אך שהמטופלים בהחלט זקוקים לכך שניתן להם גם משהו מעצמנו.
לאחר הרצאותיהם של קוצ'וק וסימינגטון, שוחחה ד"ר חנה אולמן עמם ועם הקהל. אולמן פנתה לקוצ'וק ואמרה לו שלכלול את כל היסטוריית החיים שלנו כמטפלים זה די קיצוני. עם זאת, היא שאלה, האם זה שונה מכך שעלינו כמטפלים להיות כל הזמן ברפלקציה על רגשותינו, ולכן צריכים בין היתר להיות באנליזה? לכך קוצ'וק ענה שכפי שסימינגטון ציין, האנליזה אינה נפסקת כאשר אתה יוצא ממשרדו של האנליטיקאי. היא ממשיכה שוב ושוב במוחך. אם כן, בעיני קוצ'וק, אין הרבה הבדל בין המטפל לבין המטופל. על המטפל להיות מחובר לאספקטים שלו שהוא רוצה שהמטופל יהיה מחובר אליהם. לדעתו ההבדל הוא הרצון לעשות את העבודה בדיאלוג. לטענתו, רק מעצם המחשבה על חשיפה עצמית אנחנו כבר מתחברים מחדש לחלקים שלנו שאולי עברו דיסוציאציה ואינם במודעותנו. גם אם סימינגטון לא שיתף בסיפורו עם המטופל, ורק ישב והרהר בכך, בוודאי הוא הבין משהו על חווית המטופל שאולי לא היה יכול להבין אם לא היה עושה זאת. לעצם החשיבה על החשיפה ולעיבוד של אפשרות זו ישנה משמעות כשלעצמה.
עוד במסגרת הדיון תיאר קוצ'וק כי צמיחתו במסגרת הגישות הקלאסיות, כמו גם הבית בו גדל, ממשיכים להפעיל עליו לחץ גדול להתחבא. הוא עדיין מרגיש כך, ובמובנים מסוימים ההתחבאות נשארת עמו. יחד עם זאת, מאז ה-9.11 הוא חושב יותר על הדדיות מאחר ולא נותרה לו כל אפשרות אחרת. למשל, מטופלים היו מספרים לו דברים שקשורים בכך בטיפול והוא היה בוכה, על אף שבכי הוא טאבו משמעותי עבורו. סימינגטון הוסיף לכך כי שאלת הניטראליות כשלעצמה אינה נכונה. אנחנו לעולם לא נהיה ניטראליים גם אם זוהי עמדתנו, משום שהיכולת להיות ניטראליים לגמרי היא אשליה. בהמשך לכך ציינה אולמן כי קוצ'וק אינו קורא למטפלים רק להיות בקשר עם החומרים האישיים שלהם, אלא טוען שחשיפה עצמית מול המטופל והבנה של המתרחש בסיטואציה זו היא חלק מהמעשה הטיפולי עצמו. בנוסף, היא ציינה כי בסופו של דבר יש דמיון בדבריהם של סימינגטון ושל קוצ'וק, על אף שמדובר בשני מטפלים היוצאים ממסגרות עבודה שונות.
בהמשך הדיון ד"ר אולמן הדגישה גם את ההבדל שבין סודיות לחשיפה - ההבנה האם אני מרגיש בושה בשל הסוד היא עניין אחד, ואילו הבחירה האם לחשוף אותו או לא זהו עניין אחר. קוצ'וק פנה לסימינגטון בשאלה, האם הוא חולק את עברו ככומר או לא? מה הוא מונע מעצמו? ומה זה עושה לו? בפועל, הסביר קוצ'וק כי הוא עסוק בשאלה מה קורה לנו כאשר עלינו להחזיק הרבה ולא להוציא. לדעתו מטופלים יודעים כאשר אנו מחזיקים ולא מגלים. סימינגטון ענה כי איננו חושב שהוא חווה את האיסור לגלות. עם זאת, כל אדם שאנו פוגשים מעורר בנו תחושות שונות. המטופל הספציפי שהזכיר קודם לכן העלה בו את סיפור המנעול ולכן הוא התייחס לכך, בעוד שמטופלים רבים אחרים לא גרמו להתעוררותו של הסיפור במחשבתו.
לסיום, קוצ'וק חזר על כך שברור שמטופלים שונים מעוררים דברים שונים, אך מה שמעניין באמת זאת השאלה מדוע המטופל הזה עורר זאת בי עכשיו? האם זה קשור אליי, אליו, ומהי המשמעות של זה כרגע? זה נכון שפעמים רבות אנחנו לא יכולים לחלוק חלקם מעצמנו, בין אם מדובר בחומרים שאינם מעובדים דיים ובין אם מדובר בנושאים שאנחנו אולי מאד רוצים לחלוק אך מרגישים שזה לא נכון לטיפול. במקרים שכאלה כמובן שלא צריך לחשוף, אבל עלינו להיות במגע עם התחושות שמתעוררות בנו במסגרת תהליך זה.
סטודנטית לתואר שני (M.A) בפסיכולוגיה קלינית של המבוגר באוניברסיטת תל-אביב.
