צוות בטיפולנט
מושג 'התפתחות האגו טרם זמנו' (premature ego development) הוצג על ידי קליין ב-1930, במאמר המתמקד בחשיבות יצירת הסימבול להתפתחות המנטלית. במאמר הנוכחי יוצגו ההתפתחויות הפוסט-קלייניאניות בנושא, כולל תיאוריית ההכלה של ביון, ויישומים קליניים הנוגעים למטופלים אשר התפתחותם המנטלית המוקדמת ספגה פגיעה בהיבטי קשר האם-תינוק. כמו כן, יוצגו תיאורי מקרה הממחישים יישומים אלו.
קליין הציגה ב-1930 את רעיון 'התפתחות האגו טרם זמנו' על בסיס ממצאים מעבודתה עם דיק, ילד אוטיסט בן ארבע. היא תיארה את המקרה של דיק כדוגמא ל'אמפתיה בלתי בשלה' ו'הזדהות מוגזמת ובשלה טרם זמנה' כלפי אמו. "השלב הגניטלי הפך פעיל ב...(פנטזיות הסאדיסטיות) הבשלות טרם זמנן ולוו לא רק בחרה אלא גם בחרטה, חמלה ותחושה כי הוא חייב לתקן".
קליין טענה כי דיק סבל מפריצה מוקדמת מדי של מה שתכנה בהמשך 'עמדה דכאונית'. דרך ההעברה, היא זיהתה את עיסוקו האינטנסיבי של דיק בהשרדותה של אמו בינוקות המוקדמת. למרות אמונתה בקיומו של אגו החל מהלידה, בעבודה זו קליין מבחינה בין התפתחות נורמלית של האגו לבין התפתחות פתולוגית המאופיינת בבשלות מוקדמת מדי. בנוסף, היא מדגישה את השפעתם של גורמים סביבתיים על דיק כתינוק לצד השפעתם של גורמים קונסטיציוניים מולדים כעוצמת הקנאה, מידת היכולת לשאת תסכול ומידת הנטייה להישען על מנגנונים אומניפוטנטיים כהגנה מפני חרדה.
התבוננות בעבודתה של קליין מעלה כי היא ייחסה את קשייו של דיק ל"היעדר סיפוק והפרעות חוזרות בעת היניקה בינקות" וציינה כי למרות הטיפול הפיסי שקיבל, יחסה של אמו אליו היה קר ונטול אהבה. אשוב בהמשך לבעיית החרדה האמהית ולהשפעתה על כשלון התפתחות פונקציית ההכלה ההכרחית להמשך ההתפתחות המנטלית והרגשית.
דומאות נוספות להתייחסותה של קליין להשפעת מצבה המנטלי של האם על התפתחות האגו של התינוק ניתן למצוא במאמרה 'תצפית על התנהגותם של תינוקות צעירים' בו היא כותבת "מחקרים אחרונים על התנהגויות הוריות .... מספקים חומר למחשבה לגבי האגו הבסיסי וקיומם של גורמים קונסטיטיוניים. שאלה פתוחה נוספת היא האם מצבה הפיסי והמנטלי של האם משפיע על העובר". בהמשך, היא מוסיפה "רגשות אבל ותסכול... ממוקדים פעמים רבות, בראייה לאחור, בחוויה של חסך ביחס לשד האם".
אני מאמינה כי השימוש של קליין במילה חסך (Privation) בהתייחס לשד האם ולא במניעה (deprivation) יחס לשד כאובייקט מופנם מצביע על הכרתה בחסר ראשוני ברכיב סביבתי החיוני להתפתחות האגו הנורמלית, אשר ביסוס אובייקט מופנם חיובי עומד במרכזה. כמו כן, התייחסויותיה הרבות של קליין לבוחן המציאות מצביעות על אמונתה בחשיבות נדיבותו הממשית של האובייקט הממשי אשר מתקפת שוב ושוב את קיומו של האובייקט המופנם החיובי הן בינקות והן בבגרות.
לצד גורמים סביבתיים יש לקחת בחשבון גורמים מולדים קונסיסטיואליים/ביולוגיים/גנטיים, אך מעניין לבחון כיצד קובעים אנליטיקאים כמה משקל לשים על כל אחד מהגורמים. מנסיוני, מטופלים אשר הושפעו בעיקר מהסביבה יגיבו טוב יותר לאנליטיקאי טוב דיו בעוד שבעלי מועדות ביולוגית לקושי בנשיאת תסכול, חרדה וכאב נפשי יגיבו פחות לתהליך האנליטי ויהיו תובעניים יותר כלפיו.
ג'יימס (1960) התייחס להתפתחות האגו טרם זמנו כתגובה לאם הנחווית כעסוקה יתר על המידה בנסיבות חיצוניות או מעצם טבעה. הוא הציע כי חוסר הבשלות מתבטא לעיתים קרובות באימוץ התפקיד האמהי או אמונה שיש לאמצו כאשר האם נחוית כבלתי זמינה מבחינה רגשית. כדוגמא, ג'יימס מתאר אם אשר עקב האבל על אחיה לא היתה מסוגלת להיות מעורבת רגשית ולהינות מתינוקה וכתגובה לכך התינוק לא הצליח להרגע, בכה והפגין רגישות מוגברת כאשר היה בסביבתה. לטענתו של ג'יימס, כאשר האם היתה המומה, חרדה וכואבת את האובדן שחוותה, לא היתה לה אפשרות לסנן מבחינה רגשית את חווית האובדן עבור תינוקה. לכן, התינוק נאלץ להזדהות בשלב מוקדם מדי עם מצב האבל. הזדהות זו הובילה להסתגלות פיסית ורגשית מוגזמת כמגן פסאודו-בוגר תחתיו נחבא התינוק הפגיע. לרוע המזל, בדומה לדיק של קליין, התינוק לא היה בשל מבחינה התפתחותית להתמודדות עם אבל ואשמה ולכן נדחק מוקדם מדי לעמדה הדכאונית אשר דורשת בדרך כלל ביסוס קודם של אובייקט פנימי חיובי.
קליין אכן זיהתה כי חלק מהסימפטומים של דיק כללו התפתחות טרם זמנה של הגנה נגד סאדיזם ינקותי נורמלי והצביעה על היעדר יכולתו לבטא תוקפנות. ההגנה נגד הסאדיזם סירסה את עולם הפנטזיה של דיק וגרמה לנסיגה מתפיסת המציאות התקינה. קליין הסיקה כי ההתפתחות עוכבה כאשר דיק נסוג לעולם החושי של "רחם אפל, ריק, מעורפל".
לאור דברים אלו, חשוב לזכור כי דחפיו הסדיסטיים הנורמליים של הילד, אותם כינה וויניקוט 'ללא רחם' מאפשרים את עלייתן של חרדות פרנואידיות-סכיזואידיות אשר בהתפתחות הנורמלית מתפתחות לפנטזיות מורכבות יותר. תחילה אלו פנטזיות של פיצול והזדהות השלכתית אשר מאוחר יותר מתפתחות להתקה ומשוואות סימבוליות. אלו יוצרים בסופו של דבר את הבסיס להגברת העניין באובייקטים חדשים והתפתחות היכולת הסימבולית. אני מציעה כי אותם 'אקטים ינקותיים סדיסטיים של תוקפנות' אינם רק אקט של חדירה לגוף האם אשר מבנה את הפנטזיה הראשונית שאנו מכירים באופן קליני דרך ההזדהות ההשלכתית, אלא גם פנטזיית הפנמה תואמת הקשורה במציצה ובפידבק מהאם.
על סמך החומר שקליין הציגה ניתן לטעון כי דיק תפס באופן בהיר שאמו, במצב החרדה המוגברת בו היתה נתונה, לא היתה מסוגלת להתמודד עם חרדותיו הינקותיות. לכן, מה שדיק הפנים היה אובייקט בעל מרחב מנטלי מצומצם אשר אינו מסוגל להתמודד עם חרדותיו המוקדמות. כאשר מצב זה מתקיים באופן כרוני הילד לוקח פנימה בחזרה את פחדיו הגולמיים וחלק מפחדיה המודעים והבלתי מודעים של האם וכך נוצר מה שביון כינה 'אימה חסרת שם'. דיק חווה את אמו 'בחתיכות' כתוצאה מהאוראליות הנשכנית שלו, אשר התבטה בקשיי ההאכלה המוקדמים, סירובו לינוק מהשד ובשלב מאוחר יותר, רתיעתו מכל מאכל אשר דרש פעולה אגרסיבית של נשיכה ולעיסה. נראה כי הפנטזיות של דיק לגבי הפנמות והשלכות נאלצו להיות מסורסות כבר מההתחלה וכך הותירו את עולם האובייקטים הפנימי שלו מוגבל ונחווה כ"רחם אפל, שחור, מעורפל".
ניתן לראות, אם כן, כי שני סוגי ההזדהויות חיוניות להתפתחות הנפשית והמנטלית הנורמלית. בניית עולם האובייקטים הפנימי, האגו, והיכולת ליצור סימבולים תלויות בהזדהויות. אחזור כעת לבעיית החרדה האמהית כגורם קריטי לעכבות ומניעת הפנמות וההשלכות, ולטעמי גם לכשלון בהתפתחות פונקציית ההכלה.
ב-1946, קליין הגדירה את הפיצול וההזדהות ההשלכתית כביטויי אגרסיביות נורמליים דרכם התינוק משחרר עצמו מרגשות, אובייקטים וחלקי עצמי בלתי רצויים, ודרכם הוא משתלט על האם בפנטזיה. ב-1957, היא הציעה כי הפנטזיה של ההזדהות ההשלכתית, המונעת על ידי קנאה לא מודעת, הורסת את אובייקט הקנאה.
ביון (1959) הרחיב את רעיון ההזדהות ההשלכתית כך שיתייחס גם לצורות תקשורת נורמליות, ורבליות ובלתי ורבליות, בין האם לתינוקה, והתייחס לתהליך זה כממשי (ולא כפנטזיה): "הבה נדמיין כי התינוק מפוחד מפני אסון מתקרב ומבטא זאת באמצעות בכיו. שפה זו הופכת מובנת אך גם מטרידה עבור האם... האם מרימה את התינוק ומרגיעה אותו, היא אינה מפוחדת או בלתי מאורגנת ומביאה להקלה. התינוק חש שבאמצעות צרחותיו הוא העביר אל תוך האם את מצוקתו. תגובת האם מטהרת את התחושה והתינוק יכול לקחת את מצוקתו פנימה בחזרה, אחרי שעובדה על ידי האם. כך התינוק אינו נפטר לגמרי מתחושת האסון המתקרב, אך הוא יכול לקחתה פנימה כאשר היא נסבלת הרבה יותר" (1974). זוהי תמצית רעיון ההכלה האמהית של ביון, אשר אומץ באופן נרחב על ידי קלייניאנים בני זמננו. רעיון זה מדגיש את חשיבות תהליכי ההזדהות המבוססים על השלכה והפנמה להתפתחות האגו ומדגיש כי מצבה הנפשי של האם ובפרט יכולתה להתמודד עם חרדותיה וחרדות ילדה הוא הבסיס לבריאותו הנפשית ותחושת האוטונומיה של התינוק.
במודל של ביון האם המצויה במצב של reverie מקבלת אל תוכה, תחילה, את האספקטים הבלתי נסבלים של העצמי של התינוק, האובייקטים שלו, רגשותיו וחוויותיו התחושתיות אשר הושלכו אל תוכה בפנטזיה. לאחר מכן היא חווה את מה שהושלך אל תוך נפשה וגופה למשך הזמן שנדרש לה לחשוב ולהבין אותם- תהליך אותו ביון כינה 'טרנספורמציה'. לבסוף, לאחר הטרנספורמציה הנפשית שעשתה לתכנים המושלכים אליה, היא מחזירה אותם לתינוק בהדרגה באופן מעובד באמצעות עמדתה הפנימית והאופן בו היא מחזיקה אותו. באנליזה, ביון התייחס לחלק אחרון זה כ'פרסום' (publication) או באופן בו אנו מורגלים להתייחס אליו, כאל אינטרפרטציה.
הקישור שאני מציעה בין 'התפתחות האגו טרם זמנו' והקושי בתהליך ההכלה משלים אך לא זהה לקישור שוויניקוט הציע בין התפתחות פתולוגית עויינת של הפסיכה- סומה המחליפה את תפקיד הדאגה לפסיכה-סומה של התינוק ולקשייה של האם בהחזקה. למרות שהמונח של ביון חופף במידה מסוימת למונח של וויניקוט, ההחזקה מדגישה את ההיבטים הפיסיים והביולוגיים של הקשר הרגשי בין האם לתינוק בעוד שרעיון ההכלה מדגיש את התהליך המאפשר התפתחות בריאה של היכולת לחשוב כתוצאה מחוויה רגשית. ניתן לטעות כי החזקה היא מרכיב חיוני להכלה, אנסה להדגים זאת באמצעות דוגמא קלינית.
בשנה השלישית לאנליזה הבחנתי בכך שאחרי סופי השבוע קלרה מקדמת את פני בחדר ההמתנה בחיוך חם ונלהב ולאחר מכן סורקת ביסודיות את פני, באופן שגורם לי להיות מודעת לעצמי במיוחד. קלרה היתה אישה יפה ומטופחת במיוחד ולא פעם תהיתי אל מול מבטה האם האיפור שלי נמרח. ההרהורים החוזרים בנושא נחוו על ידי כמעיקים ומסיחים את הדעת אך נטיתי לפטור אותם כלא רלוונטיים, אך מאחר ועלו באופן ייחודי מולה, התחלתי לתהות האם הם מבטאים קנאה, האם קלרה מחפשת בפני משהו שישקף את רגשותיה, האם אכזבתי אותה באופן שהיה מטריד באופן בלתי נסלח?
לא משנה כמה חזרתיים היו תסריטים אלו, לאחר שהתמקמה על הספה הוחלפה התלהבותה לקראתי באווירה של אדישות, השתריינות והסוואה. היא התנגדה לצורך להכנע ל"דרישתי הנוקשה לעוד שעה ולעוד שבוע".
באחת מפגישתנו יכלתי להסב את תשומת ליבה לשינויים בגישתה במעבר מחדר ההמתנה לחדר הטיפולים ותהיתי האם השינוי קשור לדבר מה שראתה בפני כאשר ניגשתי לדלת. קלרה אמרה ביאוש שייתכן, אך אינה מבינה איך מאחר ואני "נראית תמיד אותו הדבר". היא המשיכה כאילו היתה משנה את הנושא וציינה כי העדיפה להגיע לפני שעת הטיפול כך שתספיק להשתמש בשירותים, אך כאשר הגיעה וראתה ש'הכל סגור' הרגישה כאילו היא "עומדת להתפוצץ" ואז, בניסיון להכחיש את הדחיפות ואת משמעות אכזבתה הוסיפה ש"זה באמת בסדר". הרגשתי באותו רגע כי דבריה על חדר השירותים הנעול סיפקו את ההסבר לשינויים בגישתה מהנאה ושמחה לאדישות וחוסר שביעות רצון. חשבתי כי קלרה הגיעה לפגישה מלאה ברגשות חמים לגבי חידוש הקשר לאחר ההפסקה, רגשות אותם התקשתה להחזיק בתוכה. אלא שהאכזבה הגיעה במהרה כאשר הרגישה שאני סגורה בפניה כמו דלת השירותים, מאחר ולא ראתה בפני את אותה שמחה שהביעו פניה ולא זיהתה בהם את הפתיחות לחוויותיה שתספק לה הקלה. במקום, היא חשה כי אני "נראית תמיד אותו הדבר", סגורה כלפיה.
היא הנהנה כאשר שיתפתי אותה במחשבותיי ולכן המשכתי ואמרתי שהיא מציגה בפנינו את עצמה הקטנה מאוד אשר אינה מסוגלת לשאת את ההתפכחות, קטנטונת פגיעה שכתוצאה מכך נחושה להתחזק מפני הפחד להתפוצץ
קלרה הגיבה באמירה חריפה שפשוט היתה רוצה לראות שאני שמחה לראות אותה כפי שהיא שמחה לראותי. תיקפתי את התקווה שלה והוספתי שהיא בוודאי צריכה לחוש שעצמה התינוקת, השמשה והנלהבת, נראית ומוחזקת באמצעות הבעת פני כך שלא תשמט שוב. הצעתי גם שהצורך להרגיש כי היא מוחזקת ואסופה היה אינטנסיבי ודחוף עד כדי כך שכאשר חשה שאיני יכולה לשקף באופן הדדי את הנאתה מהמפגש איתי היא נאלצה לשנות את עצמה לגמרי כך שתתאים למה שהיא חוותה כאם-אנליטיקאית סגורה, משוריינת.
לאחר מספר רגעים קלרה בהם קלרה שכבה בשקט וליקקה את שפתיה (כלאחר הזנה מספקת), תהיתי האם הטרנספורמציה היתה מכוונת לאפשר לה לחוש כי היא מסוגלת להחזיק את עצמה על ידי קירוב שלנו כאילו לא היה בינינו כל מרווח. קלרה החלה להתייפח בשקט ואמרה שכאשר דיברתי חוותה פלשבק של פני אמה כאשר קלרה, כילדה קטנה, מתבוננת בה בהערצה כאשר היא מתאפרת. לאחר שתיקה ארוכה יותר, קלרה סיפרה לי לראשונה שאמה נפגעה בילדותה בתאונת דרכים אשר צילקה ועיוותה את פניה כך שנראו תמיד מוזרות, מרוחקות וקפואות הבעה. היא סיפרה בדמעות שלעולם לא היתה משוכנעת בכך שאמה באמת אוהבת אותה. הרגשתי כי היא מספרת על כך שכתינוקת מעולם לא הרגישה כי היא מוחזקת באהבה וביטחון אל מול מבט מלא תגובה של אמה, כאילו הבעתה הקפואה של האם מנעה את יכולתה לשקף את מצבי השמחה, הריגוש וההערצה של ביתה. לרוע מזלה של קלרה, חווית האחדות עם האם נותרה בלתי מוכלת, חסרת הבעה.
וויניקוט, בטקסט המושפע מעבודתו של לקאן, כתב על התפתחות האגו:
"מה שהתינוק רואה כאשר הוא מתבונן בעיני אמו הוא את עצמו. האם מתבוננת בתינוק ומה שהוא רואה בעיניה קשור, בפנטזיה שלו, למה שהיא רואה. תינוקות רבים... אינם מקבלים מה שהם נותנים. הם מתבוננים ואינם רואים את עצמם, ויש לכך תוצאות. ראשית, היצירתית מתחילה להתנוון .... מרבית האמהות יכולות להגיב כאשר התינוק במצוקה, תוקפני או חולה. שנית... תפיסה תופסת את מקומה של חישה, תופסת את מקומו של מה שאמור להיות יחסי חליפין עם העולם...".
יכולתי לדמיין כי אמה של קלרה, מוכת יגון, נטושה ונבגדת, בעלת הערכה ואהבה עצמית מועטה מכדי לשקפה לביתה, לא יכלה לתקף את חוויתה של קלרה הקטנה של אם בעלת טוב פנימי. לכן, חוויתה של קלרה את עצמה כבעלת יופי פנימי וחיצוני, בהיעדר הדהוד מאובייקט פנימי, התמוססה לאורך הזמן והיא נותרה עם מה שנחווה כנוכחות חוסמת ובלתי ננגעת.
תפיסתה של קלרה לפיה אני "תמיד נראית אותו הדבר" עוררה, בטראנספרנס, רגשות מוקדמים ומכאיבים של היעדר אהבה. בו זמנית, הפכתי לאובייקט האמהי בעל הפנים הקפואות והמעוותות אשר התבטאו בקאונטר טראנספרנס בעיסוק האובססיבי שלי באיפור, אשר ייתכן ואכן השפיע על הבעת פני וכך תרם למעגל המרושע שנוצר.
ככל שהבנתנו את חוויתה של קלרה הלכה והעמיקה, האופן בו ראינו זו את זו הלך והשתנה. היא החלה להרגיש טוב יותר לגבי עצמה ולגבי הקשר בינינו ויכולנו להתחיל להתבונן בנטזיות האומניפוטנטיות אשר תרמו להיווצרות תחושת האשמה והבושה מהן ניסתה להתגונן.
(Fuller (1980 הציע כי הנגטיב של האסתטי (aesthetic) הוא הא-אסתטי (unaesthetic), כאשר הרגש האסתטי מקושר לחוויה ראשונית של עצמי הממוזג בסביבתו, כאשר באופן הדרגתי הסובייקט יוצא ממיזוג זה עם ההתפתחות. אובדן פתאומי או מוקדם מדי של חווית האחדות עם יופיו של העולם עלולים להתפתח למצבי אלחוש וקהות. המצב הקיצוני ביותר של תהליך זה הוא המצבים האוטיסטים שתיארה טאסטין בהם ההזדהויות, ההשלכות וההפנמות נחתכות באופן מאסיבי. ואכן, נראה כי כל מה שקלרה יכלה לקבל דרך הזדהות דביקה עם אמה היה הגנה קשה, שריונית נגד חירת ההתפכחות אשר איימה לנקב את עליצותה התינוקית.
המקרה של קלרה מדגים את תוצאות הכישלון בהכלה האמהית כפי שמתאר אותו ביון: "התינוק לוקח בחזרה את תחושת האסון המתקרב אשר התעצמה עקב דחיית האם ודחייתו שלו את תחושת האימה. התינוק לא יחוש כי הוא מקבל בחזרה משהו טוב אלא נותר עם תחושת הרוע הפנימי כשהיא מוגברת משהייתה קודם לכן. הוא עשוי להמשיך לבכות ולהעצים את חרדתה של האם, וכך נוצר מעגל אכזרי בו הדברים נעשים גרועים יותר ויותר עד שהתינוק אינו מסוגל עוד לשאת את צרחותיו שלו עצמו. כך, הוא נותר להתמודד עמן לבדו, משתתק וסוגר בתוך עצמו דבר מפחיד ומרושע, אשר הוא מפחד שיעלה ממנו שוב. אז, הוא הופך את עצמו ל"תינוק טוב" ו"ילד טוב".
תיאור זה של העבודה עם קלרה מדגים את תוצאות ה-reverie, הטרנספורמציה והפירוש אשר מהווים לטעמי את מרכיבי התהליך ההכלה בטיפול האנליטי. כפי שכתבתי בעבר, האקט של "לקיחת ההעברה" חיוני למה שביון כינה תפקיד ה-reverie האמהי: הקשב, הקבלה האקטיבית וההפנמה של המיכל. לדעתי, פונקציה זו אינה מכוונת רק להשגת התכווננות אמפתית אותה חש המטופל מהאנליטיקאי שלו. הוא כולל גם את ההפנמה הבלתי מודעת של האנליטיקאי את אותם אספקטים מעולמו הפנימי של המטופל, ואת תהודתם בעולמו הפנימי של המטפל, כך שהוא מסוגל לחוש את עצמו כאילו היה אותם אספקטים בלתי רצויים של העצמי של המטופל.
אניד באלינט (1968) כתבה על טכניקת השיקוף שפרויד הזכיר ב-1912 ופרנצי המשיך ופיתח. היא כותבת: "בתהליך דו שלבי האנליטיקאי מזדהה תחילה עם המטופל ואז, באמצעות הפרשנויות שלו, מראה כיצד "נראים" המחשבות והרעיונות של המטופל... כפי שאני רואה זאת, הדגש הוא על כך שרעיונות ומחשבות המטפל אינן מעוותות או צובעות את התמונה אותה הוא משקף למטופל. תהליך זה מבוסס על רמה גבוהה של הזדהות על ידי האנליטיקאי ומינימום של השלכות".
אני מציעה כי אקט הפנמתו של המטופל הוא החלק הקשה בעבודתנו, אשר אינו מתאפשר בזכות רצון טוב או הכשרה טובה, אלא נשלט על ידי גורמים לא מודעים.
(Roth (1994 זיהתה ביטוי נוסף להתפתחות אגו טרם זמנו אצל מטופל אשר השקריות (falseness) שלו והגנותיו היוו מכשול משמעותי לקשר רגשי באנליזה. היא גילתה כי מאפייני ה-as-if קשורים בנוכחותן של תכונות אלו אצל האובייקט המקורי:
"בהדרגה התברר באנליזה כי המטופל תפס באופן מדויק כי האובייקט הראשוני לא רק שהיה כוזב, אלא אף שקיומו תלוי בשימור אשליית הטוב".
Roth טענה כי התינוק תופס באופן נכון את צורכו של האובייקט לשמר את אשליית האידיאליות שלו. לצד תפיסתו את האם, מתקיים צורכו המשלים של התינוק לשמר תחושת אחדות עם האם באמצעות תגובתיות לצורכה, אשר לרוע המזל תופס את מקומם של צרכיו וחוויותיו האמיתיים של התינוק. לטענתה של Roth, האידיאליזציה של התינוק סוערים ברגע בו הוא מתחיל לתפוס באופן מדויק את רגעי האכזבה של אמו ביחס אליו.
בסיטואציות אלו, לדעתי, הפיצול אשר בהתפתחות הנורמלית משמש לתהליך של הבחנה, מגוייס לשירות שימוש האמונה באובייקט האמהי והאחדות עמו, וכך גם כלפי האובייקט הפנימי, וכך הופך לנשק המופנה נגד יכולתו המולדת של התינוק לתפוס את האמת ולהיות מודע אליה, וכך נחסמת ההתפתחות הנורמלית. דוגמא מהאנליזה של מטופלת בשם קלואי עשויה להדגים כיצד סיטואציה זו מגולמת בסיטואציה האנליטית.
שלוש שנים לאחר תחילת האנלזיה קלואי, אישה נשואה בשנות ה-30 לחייה, נישאה וניסתה להרות. בפגישה האחרונה של אחד השבועות, כאשר הרהרתי בפגישתנו, הבנתי כי פירשתי באופן שגוי את תחושת השיפור הרגשי עליה דיווחה קלואי כהגנה מאנית מפני המודעות להפסקת המפגשים בסוף השבוע.
ביום שני, קלואי תיארה כיצד התמודדה עם הכעס והאכזבה ממני, אותם התקשתה לשאת. היא סיפרה כי עוזרת הבית שלה גנבה מארון התרופות משככי כאבים, אך לפני שיכלה לחוש כועסת או נבגדת, היא מיהרה לפצל את רגשותיה, העבירה לבעלה את התפקיד הכועס, הפגוע והנבגד בעוד שהיא עצמה נותרה סלחנית ובלתי מוטרדת מהגניבה.
הבנתי כי אני, בדומה לעוזרת הבית, שדדתי מקלואי את הרגשתה הטובה בסוף השבוע הקודם. כמו כן, זיהיתי כי היעדר הכעס שלה כלפי לווה בתחושה של הקלה וכי ייתכן וקלואי חשה כי איני יכולה לעמוד בהאשמות ולכן ניסתה לפטור אותי מהן. בדומה לעוזרת שלקחה ממנה את אמצעי ההתמודדות שלה עם כאב, נחוויתי על ידי קלואי כגנבת אשר לא רק מונעת ממנה את רגשותיה החיוביים כלפי עצמה, אלא גם את יכולתה להגן על עצמה בהיעדרי.
מעט לפני סוף השעה אמרתי 'ייתכן והיה כל כך בלתי נסבל להרגיש נבגדת על ידי ביום חמישי, עד שחווית אותי כמנסה לרוקן אותך מבטחונך העצמי ומתחושת הביטחון והתקווה ההולכים וגדלים שלך". למחרת, היא סיפרה בתחילת השעה כי שיככה את כעסו של בעלה על ידי השגת וידוי מעוזרת הבית וקבלת הבטחה שלא תקח עוד דבר ללא רשות. עם זאת, היא ידעה כי אמונם בעוזרת הבית נשבר וחששה כי בעלה יפטר אותה. היא חשבה שיהיה חבל אם כך יקרה, מאחר ועוזרת הבית היתה טובה אליה וקלואי חשה שתזדקק לעזרתה כאשר תלד. מעבר לכך, היא נרתעה מהאפשרות לפטר את העוזרת מאחר ולדבריה היא "חשה בלתי אהובה במהותה" וקלואי לא רצתה להוסיף חוויות שליליות על תחושה זו.
בנקודה זו הפכתי מודעת לאפשרות שקלואי תפטר גם אותי. יכולתי גם לזהות את נטייתי לחוש היעדר אהבה ותהיתי האם הפחתתי בערך רגשותיה החיוביים של קלואי מאחר וסימנו את האפשרות שתחוש טוב יותר ותעזוב את הטיפול. נזכרתי כי נראה היה שקלואי מודאגת לגבי כאשר הגיעה למפגש הקודם, למרות שהדפה הצידה רגשות של כעס על ידי המרת האינטרפרטציה שלי לוידוי.
מתוך מחשבות אלו אמרתי "למרות שהיה חלק בך, אולי למעני, ששם בצד את הכעס והפסיק להיות מוטרד מהשוד שלי אותך, אולי את גם מספרת לי שיש בך גם חלק שזועם עלי וחש נבגד על ששדדתי ממך את אמצעי ההתמודדות עם כאב חריף ומהמם, ומציב דרישה לפיטורי". למרות שקלואי נדה בראשה, הרגשתי שהיא מתאמצת מדי שלא לפטור את דבריי ולכן הוספתי "אני תוהה אם את מנסה ליישב את נטייתך לפטר אותי עם תחושת הכרת התודה שלך כלפי, התחושה שאת עדיין זקוקה לי ואולי- למרות שאיני בטוחה בכך- את חשה את תחושת חוסר הנאהבות העמוקה שלי ומנסה לעודד אותי כדי להגן עלי ממה שאת חושבת שעשוי למוטט אותי".
הנוסחא שהצעתי אומתה במפגשים שלאחר מכן, ונעשה ברור שקלואי- שנולדה לאב מאני-דפרסיבי ולאם מדוכאת ופאסיבית- יצרה (גם הודות לי) סיטואציה מחודשת בה באופן בוגר מדי היא לוקחת אחריות על הוריה שהיו מדוכאים ורדופי אשמה והתאבלו על בנם הבכור שנפטר וקלואי נתפסה כתחליף לו. רק כאשר יכלתי להבין ולתקשר לקלואי מה שגולם בינינו ביחסי ההעברה, היא יכלה להמשיך ולהתקדם.
לסיכום, אני רוצה להציע מספר יישומים קליניים שיכולים לסייע בעבודה עם מטופלים שהתפתחות האגו שלהם התרחשה טרם זמנה. אדגים את השפעות מצב זה באמצעות דוגמאות קליניות המדגימות ביטויים סומאטיים ונפשיים. אלו יכולים להשתנות בין אינדיבידואלים שונים החל מה'עור השני' השרירי וההתנהגותי של ביק ודרך מה שכינתה טאסטין 'השריון האוטיסטי' של תחושתיות עצמית ועד למגוון הנסיגות הנפשיות שזיהה סטיינר. בכל אחד ממקרים אלו התינוק נאלץ לפתח מנגנון הישרדותי כאשר האם אינה מסוגלת לבצע באופן מספק את תפקידה כמיכל מסנן של חווית התינוק. באופן צפוי, הגנות אלו באות לידי ביטוי גם בקשר האנליטי.
ראשית, ניתן לצפות כי בשל אמצעים אלו ששימשו להישרדות המטופל בינקותו, חוויתו הראשונית, זהות הליבה שלו ואפילו הסיבה לקיומו מושרשים בפסאודו-בשלות הנתפסת כחיונית להישרדות. כתוצאה מכך הם נוטים להדוף בעקשנות ובאופן חוזר את נסיונותינו לגרום להם להיות במגע עם חוויות ראשוניות של פגיעות שהפכו זרות להן בשלב מוקדם.
שנית, כאשר דבר זה מתרחש באנליזה, על האנליטיקאי להיות מסוגל לעמוד בכאב הדחייה ו"להמשיך ללכת הלאה" כפי שכותבת טאסטין. עלינו לשאת את הדחייה שאנו חווים ולהישאר פגיעים כפי שאנחנו, כאשר המטופל מגן על מצודת הפסאודו-בגרות שלו, לעיתים דרך הזדהות השלכתית. כאשר אנו מצליחים, התוצאה של תהליך העיכול הרגשי והמנטלי שאנו מבצעים תהיה הבנה פרשנית של המצוקה שהמטופל חווה כבלתי נסבלת. הבנה זו ניתנת לשימוש בצמד האנליטי לאריגת נראטיב קוהרנטי יותר, אשר יש בכוחו לשחרר את המטופל מחוויה בלתי מרפה של חור שחור של דיכאון והיעדר היגיון.
שלישית, בהעברה הנחת הבסיס של המטופל היא שהמטפל פגיע, והתוצאה היא פחד מפני מגע עם העצמי הינקותי של המטופל, אשר נחווה כ"דבר רע ומפחיד", מציאות נפשית אשר יש לשמור סגורה ומבודדת. הצורך להישאר "התינוק הטוב" במטרה למנוע הצפת יתר של האנליטיקאי מניעה את המטופל לוויסות רגשותיו והתוקפנות שלו כלפי המטפל. כאשר אנו מזהים ומפרשים רגשות חבויים אלו של המטופל אנו מבטאים הן את הרצון שלנו בקשר עמו והן את יכולתו לשאת את העוצמות הרגשיות שנקברו עמוק בפנים או הומרו לאפיקים יומיומיים לצד היבטים אחרים של העצמי הילדי שנתפס כרע והוזר.
אלמנט נוסף שיש לקחת בחשבון הוא ההעברה הנגדית של המטפל. אלמנט זה משמעותי במיוחד עם המטופלים בהם אנו עוסקים מאחר והם נוטים במיוחד להתנגד לפרשנויות המתייחסות לטראנספרנס הינקותי המיידי, החיובי או השלילי. כמו כן, הם נוטים ולגירוי התנגדותו של המטפל להמצאות בקשר של מצב תלות ופגיעות מקסימליים דרך הדחייה, כפי שהודגם במקרה של קלואי. לעיתים, משקלו של גירוי כפייתי זה יכול להיות משמעותי עד כדי כך שהאנליטיקאי, באופן לא מודע, יקשור קשר עם המטופל על ידי התקשחות. במילים אחרות, האנליטיקאי יכול להפוך לבלתי רגיש בנקודה הקריטית בה הילד שבמטופל מתקשר, מאיים להדהד באופן חזק מדי עם מה שחווה הילד שבאנליטיקאי.
ההדהוד יכול לעורר תגובות קאונטר-טראנספרנסיאליות הנוגעות לחוויותיו המוקדמות של האנליטקאי ומתוקשרות באופן לא מודע ולא ורבלי. בדרך כלל אנו מסוגלים להשתמש בתגובותינו ככלי להבנה. אם איננו מספיק מודעים, אנו עלולים לעודד (כהזדהות עם המטופל הפסאודו-בוגר) שימוש בחוויותינו כבוגרים פוטנטיים, בידע שלנו ובתיאוריות שלנו, כדי להמנע מרגשות אלו. לרוע המזל, הגנות אלו מובילות להבנה שגויה של המטופל או לתובנות המבוססות על רמה אינטלקטואלית בלבד.
לצד תהליך זה, אנו עשויים להידחק על ידי המטופל להתייחס למצבו הנוכחי שמחוץ להעברה, להיסטוריית הילדות שלו ולדינמיקות של עולמו הפנימי. כאשר אנו מכוונים את הקשב הפרשני שלנו למאורעות חיצוניים או לעבר ההיסטורי, אנו נתפסים כהודפים מעלינו חוויות ילדיות כאילו נטשנו את הילד שבמטופל כאשר בחרנו לדון באופן אינטלקטואלי- עם החלקים הפסאודו בוגרים- בקונפליקטים הפנימיים. מצב כזה עשוי לחזק את הגנות המטופל במקום להרפות את אחיזתם של מבנים אלו.
מאפיין חמישי השל העבודה עם מטופלים אלו היא הופעתה של התנגדות מאומצת אצל שני צדדי הצמד האנליטי כנגד מאורעות בלתי צפויים. התנגדות זו עשויה ללבוש צורה של מאמץ בלתי נלאה לשחזר את המוכר. אצל המטופל, הביטוי עשוי להיות ברמה התחושתית, בתשומת הלב המוגברת לטון קולו של המטפל ולא למשמעות המילים. כלומר, המטופל עשוי להתייחס למילותינו כאילו היו עשויות רק מרכיביהן המוסיקליים והקצביים ולא מייצור סימבולי שאנו מכנים חשיבה. אצל המטפל, ההתנגדות עשויה להתבטא בהשענות על 'זיכרון ותשוקה' (ביום, 1967) העומדת בניגוד לאוריינטציה האנליטית שלנו. ההשענות על התיאוריה עשויה להיות מרגיעה ומפתה ויש צורך במאמץ רב כדי להישאר עם הבלתי ידוע והבלתי מובן די זמן בכדי לשמוע משהו חדש ובלתי צפוי בדברי המטופל כאשר הדחף לפרש טרם הזמן מופעל עלינו הן מתוכנו והן מתוך צורכו ההישרדותי של המטופל.
מאפיין נוסף של מטופלים שהאגו שלהם התפתח טרם זמנו כאשר האם נחוותה כבלתי זמינה רגשית הוא הנטייה להתחיל את האנליזה בניסיון לבצע את התפקיד שלנו. בנקודה קריטית זו בה נראה כי המטופל מסרב לתקשר איתנו דרך פרשנויות העברה, הסכנה טמונה בנטיית האנליטיקאי לסגת או להמנע מפרשנויות, או לפרש באופן הגנתי את חוסר שיתוף הפעולה של המטופל כשוד או התקפה מלאת קנאה על 'השד האנליטי'. במצבים אלו נוצר מעגל אכזרי בו המטפל תוקף או נסוג והמטופל אכן תופס ותה כבלתי נגיש רגשית. היכולת שלנו לזהות מתי התהליך מתקדם ומתי הוא בלתי נסבל נפגמת, דבר שיכול לפגום ביכולתנו למצא דרכים טובות יותר לתקשר עם המטופל.
במקרים אלו, טאסטין (תכתובת אישית, 1987) מעודדת אותי "להמשיך הלאה", להמשיך ולחפש צורות תקשורת אלו אצל המטופל הילד/תינוק אשר צרחותיו הורגשו בעבר כ'מפחידות ורעות' באופן בלתי נסבל, הושתקו והוחנקו. אם נוכל לאסוף צרחות מושתקות ומעוותות אלו באופן עקבי, נוכל לסייע להן לפרוץ שוב.
Some technical implications of Klein's concept of 'premature ego development. Mitrani, Judith L. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 88(4), Aug 2007, 825-842.
