צוות בטיפולנט
במהלך דצמבר 2019, הגיעו לראשונה דיווחים מסין על נגיף חדש אשר מוביל להופעתם של סימפטומים דמויי שפעת. לאחר מחקר נוסף, התברר כי נגיף זה הוא חלק ממשפחת נגיפים המכונה "קורונה-וירוס" (coronavirus). משפחה זו, אשר כוללת גם את נגיף ה"סארס", מאופיינת בנגיפים אשר מועברים דרך האוויר ופוגעים במערכות הנשימה והעיכול. הנגיף אשר מצוי בכותרות בימים אלו וקיבל את השם SARS-COV-2, ממשיך להתפשט במהירות יחסית, ואנו שומעים על מקרי הדבקה נוספים מדי יום. לצד זאת, חוקרים טרם הצליחו לפתח חיסון כנגד הנגיף. לכן, ארגוני הבריאות העולמיים מתמקדים כיום בעיקר בהנחיית הציבור על דרכים ואמצעים למניעת הדבקה. בשלב הנוכחי, נראה כי וירוס הקורונה אינו יותר מסוכן או מדבק משפעת, וחוקרים שונים מבקשים להרגיע את הציבור ולהבטיח כי אפילו המוטציות שהנגיף עובר הן חלק טבעי ביותר בתהליך התפתחותו. יחד עם זאת, נראה כי הופעתו של הנגיף החדש והלא מוכר, כמו גם הסיקור התקשורתי הנרחב בנושא, הובילו לעלייה ברמות החרדה בקרב האוכלוסייה הכללית.
דומה כי המרכיב הרגשי של חרדה משחק תפקיד משמעותי באופן בו אנו מתמודדים עם האתגר הבריאותי שמציב וירוס הקורונה, הן ברמה האינדבידואלית והן ברמה החברתית. על פי מומחים שונים, הגורמים לחרדה זו רבים ומגוונים, כאשר ביניהם חוסר הבהירות הגדולה שבמצב, חוסר היכולת להתמגן מפני הדבקה באופן ממשי ומחסור במידע ברור וחד משמעי אודות הנגיף. אל אף שהחרדה שגורמים אלו ואחרים מעוררים היא טבעית ואנושית למדי, אחת הבעיות המרכזיות הנובעות ממנה הוא הפגיעה ביכולת להתייחס למצב בתגובה תואמת. בתוך כך, נראה כי רבים מתקשים להפריד בין האפשרות שיידבקו בנגיף הקורונה, שהיא אכן אפשרות ממשית, ובין הסיכוי שיידבקו בקורונה, שהוא כרגע סיכוי לא מאוד גבוה מבחינה סטטיסטית. במסגרת המאמר הנוכחי, נבקש לתאר מספר מנגנונים נפשיים אשר ייתכן ותורמים לתופעה, מתוך תקווה כי אלו יוכלו להרחיב את ההבנה הטיפולית של המצוקה הרגשית המתעוררת בקרב אינדבידואלים רבים בתקופה זו.
הוגים שונים לאורך התפתחותה של החשיבה הפסיכואנליטית, הציבו את החרדה כחוויה נפשית מכוננת וראשונית. תיאורטיקנים שונים הציעו תיאורים של סוגי חרדה מגוונים ותיאוריות מאוחרות יותר אף סידרו את סוגים אלו על רצף התפתחותי, הכולל התמודדות עם 6 קונפליקטים מרכזיים. אף על פי שהתיאור של החרדות באופן התפתחותי וההיררכי הוא נוח וקל להבנה, הוא עלול לייצר את הרושם כי התפתחות משמעה החלפה של חרדה "נמוכה" יותר בחרדה "גבוהה" יותר. אף על פי שישנו קשר בין התמודדות מיטיבה עם חרדה או קונפליקט מסוים, ובין המעבר להתמודדות עם קונפליקט מורכב יותר, לא מדובר בקשר פשוט אשר נשען על מדרג נפשי היררכי בלבד. למעשה, מודלים פסיכואנליטיים שונים מציעים כי 6 החרדות המרכזיות, מתארגנות בתוך הנפש הבוגרת כשכבות תודעה המתכתבות זו עם זו לאורך החיים. חרדות אלו מופעלות לרוב בתגובה לטריגרים שונים ולכן גם בגיל מבוגר ולאחר תהליך התפתחות אדפטיבי, האדם עשוי להידרש להתמודד עם חרדות פרימיטיביות ביותר.
נמנה כעת את ששת החרדות המרכזיות המצויות על הציר ההתפתחותי. ברמה הראשונה והבסיסית ביותר נמצאת חרדת האיון או ההשמדה אותה תיארה מלאני קליין. במונחיו של קוהוט, ניתן לכנותה גם חרדת התפרקות. בעוד שקליין דיברה על פחד עצום מכך שדחף המוות (תנטוס) ישמיד את דחף החיים (ארוס/ליבידו), קוהוט התמקד יותר בחרדה מפני התפרקות של מבנה ה'עצמי' (self). מעל לחרדה זו, ברמה גבוהה יותר של התפתחות, נמצאת חרדת הרדיפה אשר קשורה בפחד של האדם מפני חדירה של אובייקטים חיצוניים המנסים לפגוע בו. נהוג להציע כי חרדה זו היא ברמה גבוהה יותר כיוון שהיא מגלמת בתוכה הכרה בקיומם של אובייקט (רודפני) וסובייקט (נרדף). החרדה הבאה בתור היא החרדה מאובדן האובייקט או במילים פשוטות יותר חרדת נטישה. חרדה זו קשורה למושג "קביעות האובייקט" ולשאלה האם הילד יודע כי אמו נמצאת בעולם גם כאשר הוא לא רואה אותה. מטופלים בוגרים אשר מתמודדים עם חרדה זו, ידגימו לרוב חוסר בטחון מול השאלה האם האובייקטים בחייהם יציבים וקבועים.
החרדה הרביעית על הציר ההתפתחותי, היא חרדה מאובדן אהבת האובייקט. חרדה זו גבוהה יותר מקודמותיה כיוון שהיא אינה עוסקת בשאלות קטסטרופליות, אלא נקשרת דווקא באיכות הקשר של האדם עם האובייקטים המשמעותיים בחייו. אדם אשר מתמודד עם קונפליקטים בלתי פתורים באזור זה, יהיה לרוב טרוד מאוד בצורך באישור מצד הסביבה. החרדה הבאה בתור והחמישית במספר, אותה תיאר פרויד, היא חרדת הסירוס. חרדה זו נשענת על התסביך האדיפלי והיא קשורה בפחד מפני הענשה על מימוש מלא של הליבידו. כלומר, בעוד שהילד מפחד שאביו יסרס אותו אם ינסה לזכות באמו, האדם המבוגר המתמודד עם חרדה זו עשוי לחשוש מפני אקטים של מימוש עצמי (למשל התפתחות מקצועית או פיתוח כשרון אמנותי). החרדה הבאה והאחרונה על הציר ההתפתחותי אינה קשורה בפחד מפני התפרקות, רדיפה, אובדן או סירוס, אלא בפחד מפני אי-עמידה בסטנדרטים. מדובר בחרדת הסופר-אגו, אשר מגולמת על ידי התמודדות עם אשמה שמקורה בפער בין הסטנדרטים שהאדם מציב לעצמו ובין אלו שהוא מקיים בחייו.
תיאוריהם של קליין (חרדת איון/השמדה) וקוהוט (חרדת התפרקות) מתייחסים לחוויה של פחד סובייקטיבי מפני הרס עתידי, פיזי או נפשי. לצדם, ויניקוט תיאר גם הוא חרדת מוות או חרדת כיליון כחוויה ראשונית של התינוק. לטענתו, התינוק אשר תלוי לחלוטין בסביבתו חווה כל רגע של חוסר סיפוק כחוויה של כיליון עוצמתי. כך, רגעים בהם התינוק חווה רעב, גם אם הם קצרים ביותר, עשויים להיחוות כרגעים של השמדה, התפרקות וחוסר אונים. ויניקוט הציע כי באמצעות היענות "טובה-דיה" של האם ברגעים אלו, התינוק יכול להתחיל בהדרגה לשאת את רגעי המצוקה, תוך שבהוא מפתח מודעות לצרכים השונים שלו ולנפרדותו. מודעות זו, בשילוב עם התפתחות ביכולות המוטוריות של התינוק אשר מובילות להבנה של סיבה ותוצאה וליצירת תחושת אוטונמיה, תורמות להתבססותה של תחושת שליטה. כאשר תחושה זו מבוססת דיה, אל מול חוויה מעוררת אימה של התפרקות, יכולה להיות מגויסת תחושה של שליטה המספקת הרגעה. באופן אחר ניתן להגיד כי הלמידה של ויסות עצמי, תורמת להתעצבותה של חוויה רציפה והמשכית של ה"עצמי".
בגרסתה הבוגרת והמאוחרת יותר, חרדת ההתפרקות עשויה להתבטא ברצון להימנע מחוויות של הצפה רגשית. מחקרים מסוימים אף מצביעים על כך כי המדד החוויתי המרכזי ביותר הנמצא במתאם עם חרדת ההתפרקות הוא הפחד מפני הצפה. תחת התבוננות זו, ניתן להבין מדוע רובנו נוטים להימנע ממצבים אשר כוללים אובדן שליטה. על פניו, אובדן השליטה עשוי להפגיש אותנו עם החרדה העמוקה והפרמיטיבית ביותר אשר שוכנת בתוכנו. מספר גישות פסיכואנליטיות הבינו את חרדת ההתפרקות ואת הפחד מפני הצפה כנובעים בעיקר ממקורות פנימיים, ביניהם לחצים אינסטינקטואליים, דחפים עוצמתיים ושינויים אפקטיביים. יחד עם זאת, בניסוחו את הטראומה הנפשית, פרויד ציין כי חוויית ההצפה יכולה להתעורר גם בעקבות טריגרים חיצוניים, במידה והגירוי שהופעל על האדם היה מספיק חזק בכדי להפר את "מגן ההגנה" שלו. כאשר האדם נחשף לגירויים חזקים מסוג זה, הוא עלול לחוות חוסר שליטה משמעותי אשר יכול להוביל לפגיעה בתחושת האוטונומיה שלו. לפיכך, חוויות של אובדן שליטה מלוות לעתים קרובות בתחושות קשות של מצוקה רגשית וחוסר אונים. ייתכן ומאפיינים אלו מהווים חלק מן המופע החרדתי עמו אינדיבידואלים רבים מתמודדים בימים אלו.
חשוב לציין כי התיאור של החרדה מפרספקטיבה פרובלמטית, עלולה להוביל לשמיטה של ההיבט האדפטיבי שלה. במצבי חיים שונים, היכולת להיות במגע עם תחושת החרדה עשויה להוביל את האדם לפתרון בעיות מהיר ויעיל כמו גם למגוון התנהגויות אדפטיביות. בנוסף לכך, ההתמודדות עם החרדות העמוקות שלנו בתגובה לאירועי חיים שונים, מהווה מרכיב טבעי ובלתי נמנע מן החיים הבוגרים. אם כן, דומה כי האתגר המרכזי הוא הבחנה בין נסיבות בהן החרדה מובילה אותנו ליצירתיות והתפתחות נפשית, ובין הנסיבות בהן, על אף היותה תגובה טבעית למצב, החרדה אינה יכולה להיות מתורגמת לידי פעולה פרודוקטיבית. בימים אלו, אל מול התפרצותו של וירוס הקורונה, נראה כי אתגר זה רלוונטי במיוחד. בתוך כך, התיאור של נגיף לא מוכר ושל תופעה שממדיה טרם התבהרו, עשוי להיות מלווה בהפעלה מוגברת וטבעית של חרדה. נראה כי חלק משמעותי מן התמיכה הרגשית שיכולים להציע מטפלים בתקופה זו, הוא בירור תפקידיה האדפטיביים והבלתי אדפטיביים של חרדה זו. כך, בעוד שחרדה המניעה את האדם להקפיד במידה סבירה על הגיינה ועל כללי הזהירות הרשמיים הינה מותאמת למצב, חרדה המדירה שינה מעיניו וטורדת את מנוחתו אינה כזו.
במידה ומטופלים מתמודדים עם חרדה עוצמתית שאינה אדפטיבית בתגובה להתפשטות נגיף הקורונה, ישנן מספר טקטיקות מרכזיות למיתון מפלס החרדה עליהן מציעים גופים רשמיים כמו האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (APA). ראשית, כדאי להשתדל להשיג את המידע אודות הנגיף, סיכויי ההדבקה וההתמגנות מפניו, ממקור רשמי ומהימן. על אף שמידע חדש צץ כיום בכל אתר אינטרנט או תכנית טלוויזיה, הסיקור התקשורתי המוגבר והשימוש של גופי מדיה בתמונות מבהילות, פונטים מוגדלים וניסוחים מעוררי אימה, לרוב רק מקשים על האדם לצאת ממעגל החרדה. ההסתמכות על מקור אשר מספק מידע אובייקטיבי, רלוונטי ועקבי, יכולה להפחית במידת מה את המצוקה הרגשית. שנית, חשוב להקפיד שלא לסגת להתנהגות הכוללת הימנעות מופרזת, מעבר להוראות הרשמיות של משרד הבריאות. נסיגה של האדם המצוי במצב חרדה לניתוק גורף מן האנשים הקרובים אליו תוך שינוי משמעותי של חיי השגרה שלו, עלולים להגביר את המועקה הרגשית עמה הוא מתמודד. לפיכך, יש לעודד מטופלים למצוא את האיזון שבין הקפדה על התנהגות אחראית וזהירה ובין נסיגה מופרזת מתחומי חיים שונים. לבסוף, כפי שמטפלים רבים יתארו את תפקידם באופן שוטף, נראה כי הדבר המשמעותי שניתן להציע למטופלים בתקופה זו הוא תמיכה וליווי רגשי בעתם שהם מתמודדים עם המגבלות של מה שמצוי בשליטתם ומה שלא.
קיפר, ע' (2020). מיהו הנגיף שהגיע מבעלי חיים ורכש כנראה את היכולת לעבור מאדם לאדם? אוחזר מתוך מאמר של מכון דוידסון
Abramson, A., (2020). Coronavirus threat escalates fears — and bigotry. Retrieved from https://www.apa.org/news/apa/2020/02/coronavirus-threat
Benveniste, P. S., Papouchis, N., Allen, R., & Hurvich, M. (1998). Rorschach assessment of annihilation anxiety and ego functioning. Psychoanalytic psychology, 15(4), 536.
De Bianchedi, E. T., Scalozub De Boschan, L., De Cortinas, L. P., & De Piccolo, E. G. (1988). Theories on anxiety in Freud and Melanie Klein. Their metapsychological status. International journal of psycho-analysis, 69, 359-368.
Grubaugh, N. D., Petrone, M. E., & Holmes, E. C. (2020). We shouldn’t worry when a virus mutates during disease outbreaks. Nature Microbiology, 1-2.
Winnicott, D. W. (2018). The maturational processes and the facilitating environment: Studies in the theory of emotional development. Routledge.
