חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • הפנומנולוגיה של טראומה והאבסולוטיות של חיי היום יום: מסע אישי מאת רוברט סטולרו

הפנומנולוגיה של טראומה והאבסולוטיות של חיי היום יום: מסע אישי מאת רוברט סטולרו

פורסם על ידי רוברט סטולורו, תרגום- צוות בטיפולנט

רוברט סטולורו, ממייסדי הגישה הבין אישית, על חוויה אישית אשר עיצבה את הבנתו את הפנומנולוגיה של הטראומה הפסיכולוגית


כאשר הספר Contexts of Being (Stolorow & Atwood, 1992) פורסם לראשונה, נשלחו עותקים ראשונים לדוכן "חם מההוצאה" שהוצג בכנס בו הרציתי. הרמתי את אחד העותקים וחיפשתי סביב את אשתי, דפנה, שתהיה מאושרת כל כך עבורי. כמובן, דפנה לא היתה שם מאחר והיא נפטרה שמונה עשר חודשים קודם לכן. התעוררתי באחד הבקרים ומצאתי אותה מתה במיטתנו, ארבעה שבועות לאחר שאובחן אצלה סרטן. ביליתי את יתר הכנס הזה, ב-1992, זוכר ומתאבל, רווי תחושות אימה ואבל על מה שקרה לדפנה ולי.
באחת מארוחות הערב בהן השתתפתי בכנס לקחו חלק קולגות וחברים ותיקים שלי. עדיין, כאשר הבטתי סביבי, כולם נראו לי זרים ומוזרים או יותר נכון, אני חשתי זר ומוזר, לא מהעולם הזה. האחרים נראו חיוניים כל כך, מעורבים בשיחות ביניהם באופן חי כל כך. אני, בניגוד לכך, הרגשתי מומת ושבור, צלו של האדם שהייתי קודם לכן. נראה היה כי נפער בינינו פער בלתי ניתן לגישור אשר מפריד אותי לעולם ממכריי והקולגות שלי. הם לעולם לא יוכלו אפילו להתחיל להבין את החוויה שלי, חשבתי, מאחר ואנחנו חיים כעת בעולמות שונים.

בשנים שחלפו מאז המאורע המכאיב הזה, ניסיתי להבין ולהמשיג את האימה שבתחושת הזרות והבידוד שנראתה לי אינהרנטית לחווית הטראומה הפסיכולוגית. הפכתי מודע לכך שתחושת הזרות והבדידות מופיעה כתמה שכיחה בספרות העוסקת בטראומה, וכי שמעתי עליה רבות ממטופלים שחוו טראומות חמורות. מטופל צעיר שלי שחווה אובדנים מרובים של אהוביו בילדותו, למשל, סיפר לי שהעולם מחולק לשתי קבוצות- הנורמליים והטראומטיים. אין אפשרות, הוא אמר, שאדם נורמלי יתפוס את החוויה של הטראומטי. אני זוכר כמה חשוב היה לי שהאנליטיקאית שפגשתי אחרי מותה של דפנה תהיה אדם שחווה אובדן משמעותי, וכמה הפצרתי בה לא לומר דבר שיוכל להפריך את אמונתי כי היא אכן כזאת.

כיצד ניתן להבין את התהום החוויתית המפרידה בין האדם הטראומטי לבין שאר האנושות?
בפרק העוסק בטראומה הצענו כי תמצית הטראומה הפסיכולוגית גלומה בחווית האפקט שלא ניתן לשאתו. את היעדר האפשרות לשאת את האפקט לא ניתן לתלות רק בסוג או חומרת הרגשות המתעוררים בעקבות המאורע הטראומטי. מבחינה התפתחותית, מצבי אפקט טראומטיים יש להבין במונחים של המערכות ההתייחסותיות בהקשרן הם מתקיימים. אפקט הופך מפחיד או טראומטי כאשר ההתכווננות (attunement) לה הילד זקוק מהסביבה כדי לשאת, להכיל, לווסת ולערוך אינטגרציה לאפקט חסרה באופן מהותי.

בחוויתי, המשגה זו של טראומה התפתחותית כתהליך התייחסותי המערב היעדר התכווננות לאפקט מכאיב היא בעלת ערך קליני עצום בטיפול במטופלים טראומטיים. יחד עם זאת, כפי שזיהיתי באותה ארוחת ערב, הנוסחה שלנו אינה מבחינה בין התכווננות שאינה יכולה להיות מסופקת על ידי אחרים לבין התכווננות שאינה יכולה להיות מורגשת על ידי האדם עצמו עקב תחושת הייחוד הנבנית סביב החוויה הטראומטית. הבנה התחלתית של תחושת הבידוד והזרות הגיעה ממקור בלתי צפוי- הפילוסופיה-הרמנויטיקה של הנס-גאורג' גדמר.

ההרמנויטיקה הפילוסופית, המתמקדת בטבע ההבנה, רלוונטית ביותר לכמיהה להבין את חוויתו של האדם החווה טראומה פסיכולוגית. גדמר (1975) מניח באופן אקסיומטי כי כל הבנה מערבת פרשנות ואילו פרשנות יכולה להיות רק צורת פרספקטיבה אחת המעוגנת בהקשר המטריקס ההיסטורי של מסורות האדם המפרש. הבנה, אם כן, היא תמיד הבנה שאופקיה מוגבלים על ידי היסטוריית העקרונות המארגנים של המפרש- רקמת הפרה-קונספציות שגדמר מכנה 'דעה קדומה' (prejudice). גדמר מדגים את יישום תפיסתו לגבי הבעיה האנתרופולוגית של הניסיון להבין תרבות זרה בה החיים החברתיים ואופקי החוויה שונים מאלו של החוקר.

בשלב מסוים של למידתי את עבודתו של גדמר, נזכרתי בתחושת הזרות לעומת יתר הנורמלים שחשתי בארוחת הערב בכנס. במונחיו של גדמר, הנחתי כי אופק החוויה שלהם לעולם לא יכלול את החוויה שלי, ושכנוע זה היה מקור תחושת הזרות והבידוד. לא רק שבני האדם הנורמליים והטראומטיים חיים בעולמות נפרדים, אלא שעולמות אלו נחווים כסותרים באופן מהותי ובלתי ניתן לשינוי.

כשש שנים לאחר ארוחת הערב בכנס שמעתי את הרצאתו של חברי George Atwood שסייעה לי להבין באופן מעמיק יותר את הטבע הבלתי ניתן לאיחוי של סתירה זו. במסגרת הדיון ביישומים הקליניים של ההקשרים הבינאישיים, אשר חסרו בגישת האובייקטיביזם הקרטזיאנית, אטווד הציע הגדרה מבוססת דיאלוג של דלוזיות פסיכוטיות: "דלוזיות הם רעיונות שתקפותם אינה פתוחה לדיון". הגדרה זו תואמת את הצעתנו מלפני כתריסר שנים לפיה כאשר חוויתו התפיסתית והרגשית של הילד פוגשת היעדר תיקוף מאסיבי וקבוע, אמונתו בחוויות אלו נותרת בלתי יציבה ופגיעה. מעבר לכך, תחת נסיבות אלו עשויים להתפתח רעיונות דלוזיוניים המכוונים "להעצמת והמחשת מציאות נפשית המצויה בסכנה... כניסיון לשקם את האמונה ההולכת ונעלמת בתקפותה" (Stolorow, Brandchaft, & Atwood, 1987, p. 133). רעיונות דלוזיוניים מובנים כסוג של אבסולוטיזם- דה-קונטקסטואליזציה מאסיבית המכוונת למטרה הגנתית ושיקומית: חוויות אשר אינן מאפשרות הדיאלוג אינן יכולות להיות מאותגרות או בלתי מתוקפות.

לאחר ששמעתי את הרצאתו של אטווד התחלתי לחשוב על התפקיד שממלא אבסולוטיזם מסוג זה בחיי היום יום. כאשר אדם אומר לחבר "נתראה מחר" וכאשר אם אומרת לילדה בשעת ההשכבה "אראה אותך מחר בבוקר", אלו הצהרות שבדומה לדלוזיות תקפותן אינה ניתנת לערעור. אבסולוטיזם מסוג זה הוא הבסיס לסוג נאיבי של ריאליזם ושל אופטימיזם אשר מאפשרות להתקיים בעולם ולחוות אותו כיציב וצפוי. בליבת הטראומה הפסיכולוגית עומד ערעור של אבסולוטיזם זה, ערעור קטסטרופלי של התמימות שליוותה את תחושת ההוויה של האדם. הרס מאסיבי של האבסולוטיזם של חיי היום יום מעמת עם הרנדומליות והבלתי צפוי של הקיום ולכן גם עם ה"מהות הבלתי נסבלת של ההוויה" ("the unbearable embeddedness of being" -Stolorow & Atwood, 1992, p. 22). כתוצאה מכך, האדם הטראומטי תופס אספקטים של הקיום אשר מצויים מעבר לאופק האבסולוטי של חיי היום יום הנורמליים, ובחוויה זו נעוץ הפער בין עולמם ומילותיהם של הטראומטיים לאלו של הנורמליים.

אחת ממטופלותיי אשר ניסתה להתמודד עם היסטוריה של אלימות, שוקים ואובדנים באמצעות מנגנונים דיסוציאטיביים, השאירה את בנה הקטן במאפייה, בדרך לקליניקה שלי. כאשר עמדה להיכנס ושמעה חריקת צמיגים ובמהלך הפגישה היא היתה מבוהלת באופן נראה לעין סביב המחשבה שבנה נדרס ונהרג. "כן", אמרתי בנימה של ביטחון שיכולה להיות מבוססת רק על חוויה אישית, "זו המורשת של החוויה שלך מול טראומה נוראית. את יודעת שבכל רגע אחד מיקירייך יכול להיעלם עקב מאורע רנדומלי וחסר היגיון. רב האנשים לא באמת מודעים לכך". המטופלת נרגעה, וברמיזה טראנספרנסיאלית ברורה החלה להרהר בכמיהתה הממושכת לאורך החיים לחבר נפש איתו תוכל לחלוק את חווית הטראומה, וכך להרגיש פחות זרה ומנוכרת. כאן, אני מאמין, אנו מוצאים את המשמעות העמוקה של התאומות (twinship) אליה התייחס קוהוט (1984).

שתי מחשבות אחרונות:
1. אם טראומה יכולה להשפיע באופן מטלטל והרסני כל כך על גבר בגיל העמידה כמוני, כיצד אנו יכולים להבין את השפעתה על ילד קטן עבורו האבסולוטיזם של חיי היום יום עדיין מצוי בתהליך התהוות?
2. האם תפקיד האבסולוטיזם והדה- קונסטרוקציה שלו במסגרת הטראומה הפסיכולוגית מבהירים את התגובה האברסיבית של אנליטיקאים לרעיונות שבמהותם שלילה של האבסולוטיזם והקונטקסטואליזציה של דוקטורינות מטא-פסיכולוגיות בהם הם אוחזים באופן הדוק כל כך?


ביבליוגרפיה

Robert D. Stolorow, PhD. (1999). The Phenomenology of Trauma and the Absolutisms of Everyday Life: A Personal Journey. Originally published in Psychoanalytic Psychology, 1999, vol. 16, pp. 464-468.

http://www.selfpsychology.com/papers/stolorow_2002a_trauma.htm