חיפוש

Separation anxiety disorder - הפרעת חרדת פרידה

מרבית הילדים חשים מוגנים ובטוחים ליד הוריהם. בשנים הראשונות של החיים, מפתח הילד דחף התקשרות חזק להוריו ובסביבות גיל 8 חודשים חווים רבים מהתינוקות חרדת פרידה נורמטיבית המתבטאת בבכי ומחאה כאשר ההורה עוזב את החדר בו שוהה התינוק. עד גיל שנה וחצי-שנתיים, נחשבת חרדה הפרידה מההורה כנורמטיבית, והיא נוטה להיעלם באופן ספונטני. כך, מסוגל הפעוט להתרחק מהוריו ולהתחיל לקיים קשרים בתקופת טרום בית הספר. יחד עם זאת, אצל חלק מהילדים חוזרים מאפיינים אלו של חרדת פרידה בגיל מבוגר יותר, בשלב בו הם מצופים להשיג נפרדות מהוריהם על מנת לפתח את עצמאותם.

תסמינים קליניים

ילדים הסובלים מחרדת פרידה אינם מוכנים לשהות זמן ממושך רחוק מההורים. הם מסרבים להישאר לבד בבית ולעיתים אף בחדר נפרד מההורים, ופעמים רבות מתלוננים על כך שאינם יכולים להירדם, אלא אם אחד ההורים שוהה במחיצתם. במקרים רבים ההפרעה מערבת התנגדות ללכת לבית הספר עקב פחד להיפרד מההורים למשך זמן ממושך, ולפיכך היא מכונה לעיתים גם פוביית בית ספר .School Phobia

שכיחות ההפרעה

חרדת הפרידה היא ההפרעה השכיחה ביותר בקרב ילדים. מבין ילדים בטרום גיל בית הספר נמצאה שכיחות של 2.4 אחוזים, מול 4 אחוזים בקרב ילדים בוגרים ומתבגרים צעירים. ההפרעה נפוצה ביותר בקרב ילדים בגילאים 7-8 ומתרחשת במידה זהה בין בנים ובנות.

אבחנה ע"פ ה-DSM

חרדת פרידה ואילמות סלקטיבית הן שתי הפרעות החרדה היחידות הכלולות בפרק הילדים והנוער ב-DSM-IV-TR. ההפרעה ניתנת כאשר הילד מציג חרדה מוגזמת ובלתי הולמת מבחינה התפתחותית סביב יציאה מהבית או פרידה מדמויות ההתקשרות, המתבטאת בשלוש או יותר מבין הקריטריונים הבאים:

1. מצוקה חריפה חוזרת ונשנית כאשר פרידה מהבית או מדמויות ההתקשרות העיקריות מתרחשת, או כאשר ישנה ציפייה לפרידה כזו.
2. חשש חריף ומתמשך מפני דברים רעים שעשויים לקרות לדמויות ההתקשרות.
3. חשש חריף מפני אירוע שיביא להיפרדות מדמויות ההתקשרות (למשל, הילד חרד מכך שיילך לאיבוד או ייחטף מביתו).
4. חוסר רצון או סירוב מתמשכים ללכת לבי"ס בשל פחד מפרידה.
5. פחד או חוסר רצון חריפים ומתמשכים מפני שהייה בבית לבד או ללא דמויות ההתקשרות.
6. חוסר רצון או סירוב מתמשכים ללכת לישון מבלי להיות קרוב לדמות ההתקשרות, או לישון מחוץ לבית.
7. סיוטים חוזרים ונשנים, הקשורים בנושא החרדות.
8. תלונות חוזרות ונשנות על סימפטומים פיזיולוגיים (כגון כאבי ראש/בטן, בחילות והקאות) כאשר מתרחשת פרידה מדמויות ההתקשרות, או כאשר ישנה ציפייה לפרידה כזו.

האבחנה ניתנת כאשר גיל הילד הוא מתחת ל-18, וכאשר הסימפטומים מופיעים למשך 4 שבועות ויוצרים פגיעה משמעותית בתפקוד החברתי, הבית-ספרי או בתחומים משמעותיים אחרים. יש לשלול קיומם של הסימפטומים כחלק מסכיזופרניה, הפרעה התפתחותית נרחבת (PDD) ובבני נוער, כחלק מהפרעת פאניקה עם אגורפוביה.

גורמים להפרעה

מספר גישות הציעו הסברים להיווצרותה של חרדת פרידה:

גורמים דינאמיים וסביבתיים: ג'ון בולבי (Bowlby) השתמש במונח "התקשרות חרדה" על מנת לתאר את חוסר הביטחון הקיים בקרב ילדים שגודלו בידי דמויות הוריות שלא ניתן היה לסמוך עליהן, או כאלה שחוו נטישות ומעברים רבים. על פי ההסבר הסביבתי, ילד שהדמות ההורית שלו לא היתה זמינה דיה עבורו בתקופת הינקות, לא יפתח את הביטחון הבסיסי הנדרש על מנת להיות מסוגל לשהות זמן ממושך ללא נוכחות פיזית של ההורה. בדומה לכך, דיבר דונלד וויניקוט (Winnicott) על היכולת להיות לבד (The Capacity to be Alone) ככזו המתפתחת בגילאים מוקדמים, ומאפשרת לאדם לשהות לבדו תוך שהוא מחזיק בתוכו אובייקט הורי חיובי ותומך, גם ללא נוכחותו הפיזית של ההורה באותו החדר.

גורמים אבולוציוניים: הסברים אלו רואים במערכת החרדה מערכת אדפטיבית, שתפקידה האבולוציוני הינה לסייע לאדם להבחין במהירות וביעילות בסכנה מיידית, ולנהוג בהתאם. כאשר ישנה גריית יתר של המערכת (עקב חושים מחודדים יותר, טראומה שנחוותה בעבר ועוד), עשויה להתרחש תגובה חזקה מדי כלפי אירועים שאינם מסוכנים במציאות.

גורמי למידה חברתית: על פי תיאוריות אלו, הילד לומד באמצעות צפייה וחיקוי התנהגויות חרדתיות של אחד ההורים או של שניהם. אם ההורה סובל בעצמו מחרדות, האדפטציה של הילד למצבים חדשים כגון בית הספר או הגן עשויה להיות חרדתית גם כן.

טיפול

טיפולים אפשריים לחרדת פרידה הם טיפולים פסיכולוגיים, משפחתיים, תרופתיים או שילוב של כמה מהם בו זמנית, בהתאם למצוקת הילד ולחומרת הפגיעה התפקודית.

טיפול פסיכולוגי: לאור העובדה שההורים מהווים חלק בלתי נפרד מההפרעה (הילד אינו מסוגל להיות ללא ההורים), רוב ההתערבויות מתרכזות בטיפולים משפחתיים, המשלבים פגישות עם הילד ועם ההורים, ביחד ולחוד. סוג הטיפול הנהוג הינו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), הכולל חשיפה של הילד למצבים המאיימים עליו (כגון הליכה לבית הספר, שינה בחדר נפרד מההורים ועוד), ברמת קושי הולכת וגוברת. זאת, בשילוב עם הדרכת הורים שעיקרה הקניית מיומנויות להורים על מנת לתמוך בילדם להתמודד עם החרדה, מבלי לגונן עליו יתר על המידה.

טיפול תרופתי: התרופות הנפוצות לטיפול בחרדת פרידה הינן תרופות אנטי-חרדתיות כגון בנזודיאזפינים (Alprazolam, Clonazepam), תלת-ציקליים וחוסמי reuptake של סרוטונין (SSRI).


ביבליוגרפיה

DSM-IV (1994). American Psychiatric Association: Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition. Washington DC: American Psychiatric Press.

Kaplan H.I, Sadock B.J, Grebb J.A (1998). Synopsis of psychiatry, Behavioral sciences, Clinical Psychiatry, eighth edition.

Winnicott. D. W. (1958). The Capacity to be Alone. International Journal of Psychoanalysis, 39: 416-420.

אפטר, א., הטב, י., ויצמן, א. וטיאנו, ש. (1997). פסיכיאטריה של הילד והמתבגר. תל אביב: דיונון, אוניברסיטת תל-אביב.

מיטשל, ס. א. ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל אביב: תולעת ספרים.

עומר, ח. וליבוביץ, א. (2007). פחדים של ילדים: איך לתמוך במקום לגונן. צפת: ספרים.

תחומי מומחיות:
הדרכת הורים