תפריט נגישות
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.

Good Enough Mother - אם טובה דיה

אם טובה דיה הוא מונח מרכזי בתיאוריה של ויניקוט, אשר מתייחס לטיפול ההורי הראשוני אשר ניתן לתינוק בראשית חייו ומאפשר התפתחות נפשית בריאה. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על היבטיה של אימהות טובה דיה וכיצד היא באה לידי ביטוי בטיפול פסיכואנליטי.

'אם טובה דיה' הוא מונח שטבע הפסיכואנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט, אשר מתייחס לטיפול ההורי הראשוני אשר ניתן לתינוק בראשית חייו ומאפשר התפתחות נפשית בריאה. ניתן לומר כי אם טובה דיה על פי ויניקוט (או הורה טוב דיו), היא אם אשר קשובה לצרכי התינוק, ומצליחה לספק צרכים אלה, וכן לתת מענה למאפיינים האישיים של התינוק, כמעט במדויק, רוב הזמן. בתוך כך, הכוונה היא גם ליכולתה של האם להתאים את המענה האימהי לצרכיו המשתנים של התינוק לאורך התפתחותו, אשר הופך בהדרגה יותר עצמאי ונפרד ממנה.

ויניקוט טען כי רוב האימהות הן אימהות טובות דיין באופן טבעי, וכי יכולתן האינטואיטיבית לחוש את צרכי התינוק מתגבשת הודות למצב נפשי זמני וייחודי בו הן נמצאות בשלבים הסופיים של ההיריון ובתקופה שלאחר הלידה, אותו כינה – מושקעות אימהית ראשונית. מצב זה מאופיין במסירות וברגישות כה גבוהה של האם לתינוקה, עד כדי הזדהות עם רגשותיו וחוויותיו. כך, מסוגלת האם לספק את צרכי התינוק אשר עדיין אינו יכול להסביר עצמו במילים. הטיפול האימהי הטוב דיו כולל מענה מהימן ורציף הן לצרכיו הפיזיים והן לצרכיו הפסיכולוגיים של התינוק, באמצעות מספר פונקציות אימהיות שהינן קריטיות להתפתחותו התקינה. הפונקציה העיקרית מבין אלו היא פונקציית ההחזקה, אשר מספקת לתינוק מרחב פיזי ונפשי בטוח בו יוכל לבטא את נטיותיו האישיות ומחוותיו הספונטניות, ולגבש בהדרגה עצמי אמיתי.

היבטיה של אימהות (או הורות) טובה דיה

הסביבה המחזיקה אותה מעצבת האם הטובה דיה (או הדמות המטפלת העיקרית), מספקת לתינוק מספר התנסויות ראשוניות, בהן ויניקוט ראה כחוויות חיוניות לצורך התפתחותו הנפשית התקינה של האדם. ביניהן:

כל-יכולות סובייקטיבית: היות ובשלבי החיים הראשונים, האם הטובה דיה נענית לצרכי התינוק ללא דיחוי ובאופן כה מדויק, הוא חווה עצמו כבורא של סביבתו. למשל, כאשר הוא חש רעב ובוכה, האם מניקה אותו והוא מוזן ושובע; וכאשר הוא חש אי נוחות או קור, האם עוטפת אותו ועולמו מתחמם. חוויה אומניפוטנטית זו, נותרת בנפשו של התינוק כמשאב פנימי יקר ערך בהמשך חייו, המאפשר לו לחוות את תשוקותיו ומחוותיו הספונטניות כממשיות ומשמעותיות (גם אם בבגרות עליהן לעבור אינטגרציה עם תשוקותיו של האחר).

ניפוץ האשליה האומניפוטנטית: עם התפתחותו של התינוק, אט-אט יוצאת האם ממצב המושקעות האימהית הראשונית, והיענותה המיידית לצרכיו ולרצונותיו הופכת בהדרגה נרפית יותר. למשל, האם תוכל להסביר לתינוקה כי עוד מעט יגיע האוכל, ולבקש ממנו להמתין זמן מה עד הארוחה. כך, לומד התינוק להכיר בפער שבין תשוקה לסיפוק, והופך מודע לעובדה שהייתה זו האם אשר סיפקה את תשוקותיו, ולא יכולותיו האומניפוטנטיות. כך, מתגבשת בתינוק התובנה כי סיפוק משאלותיו אינו דורש את ביטוין בלבד, אלא גם משא ומתן עם אחרים, להם רצונות וצרכים משלהם.

חווית מעבר: ויניקוט טען כי אם טובה דיה תהה רגישה למעבר ההדרגתי שעל הפעוט לעשות, מעולם בו תשוקותיו בוראות אובייקטים או תנאים באופן אומניפוטנטי (כמו השד המזין או טמפרטורה ומגע נעימים), אל עבר עולם בו מימוש תשוקותיו דורש התאמה לאחר, שיתוף פעולה ומשא ומתן. כלומר, בשלב מסוים בהתפתחותו, לפתע נדרש הפעוט לדחות סיפוקים, לוותר או להתפשר. למשל, כאשר הוא הולך לגן ועליו להיפרד מההורה למספר שעות, או כאשר עליו לוותר על עוד ממתק או להמתין עד שהארוחה תהיה מוכנה. לשם כך, פעוטות רבים נעזרים בחפצי מעבר, כמו דובי, אשר יכולים לייצג בעבורם את איכויותיו המיטיבות של ההורה בהיעדרו הממשי, וכן הרחבות או תכונות של העצמי אשר עדיין לא הופנמו בנפש במלואן. לפי ויניקוט, הורות טובה דיה תאפשר זאת ולא תערער או תטיל ספק בחשיבותם ותפקידם של חפצי מעבר.

שימוש באובייקט: ויניקוט סבר כי חלק מתפקידה של האם הטובה דיה הוא לשרוד את השימוש "חסר הרחמים" שעושה בה התינוק בשלבי החיים הראשונים, וזאת מבלי לנקום, לסגת או לקרוס. כך, הופך התינוק בהדרגה מודע לכך שלאם קיום נפרד ועצמאי ממנו – הרי על אף תוקפנותו, היא לא נהרסת. הכרה זו מבססת עבור התינוק תחושה של מציאות חיצונית, היות והאם היא דמות ממשית הקיימת בזכות עצמה ומחוץ לשליטתו האומניפוטנטית. ויניקוט הציע כי חוויה זו, הכוללת את הכרתו של התינוק בסובייקטיביות של האם, מאפשרת לו לעשות שימוש ממשי ומפרה בתכונותיה (המהוות חומר נפשי חיצוני לעצמי שלו). שכן כעת, היא אינה רק צרור השלכות של עולמו הפנימי. בנוסף, ויניקוט הציע כי הישרדותה של האם מבססת בנפשו של התינוק את האמונה ביכולת העמידה האיתנה של האחר, המאפשרת לו כאדם בוגר חיבור עם תשוקותיו.

שיקוף: היבט נוסף אותו מתאר ויניקוט כחלק מההתנסויות הראשוניות אותן מספקת האם הטובה דיה, נוגע לנטייתה הטבעית של האם לשקף לתינוק את עצמו. ויניקוט גרס כי כאשר התינוק מביט בפניה של אימו, הוא למעשה רואה את עצמו, היות ומראה פניה של האם המסתכלת בתינוקה, משקף את מה שהיא רואה שם. כלומר, תפקידה של האם הוא "להחזיר" לתינוק את העצמי שלו, ובכך לאפשר לו להכיר את עצמו ולהתחבר לכל חלקי חווייתו.

המשכיות ההוויה: ויניקוט מדגיש כי תפקידה של האם הטובה דיה אינו רק להיות שם עבור תינוקה כאשר יש בה צורך, אלא גם לסגת כאשר אין בה צורך, ולאפשר לתינוק לבטא את מחוותיו הספונטניות ללא הפרעה. כך, זוכה התינוק לחוויה אותה כינה ויניקוט – Going on Being, המעניקה לתינוק תחושה של רציפות והמשכיות של הוויית קיומו. על בסיס תחושה זו מתגבש בהדרגה הפוטנציאל המולד לכדי תינוק אינדיבידואלי. ויניקוט האמין כי במידה והאם אינה נסוגה כאשר התינוק אינו זקוק לה, נפגעת המשכיות הווייתו האותנטית, ובמקום זאת, נבנית האישיות על בסיס תגובות להפרעות או פגיעות סביבתיות.

הפסיכופתולוגיה של אימהות שאינה טובה דיה

ויניקוט סבר כי במידה והדמות המטפלת העיקרית אינה מצליחה לספק אימהות טובה דיה, תפגע ההתפתחות הנפשית הבריאה של הילד. אם שאינה טובה דיה, תפגיש את ילדה עם סביבה הדורשת ממנו להתאים עצמו אליה באופן מידי, ותאלץ אותו להתמודד בטרם עת עם העולם החיצוני, באופן שמסכל את התפתחות הסובייקטיביות שלו. תנאים סביבתיים ראשוניים כאלו, עלולים להביא לפיצולו של העצמי האמיתי (זה המאפשר תחושת אותנטיות ומשמעות וחיבור של האדם לתשוקותיו), אשר מושעה ונבלם על ידי צייתנות בניסיון להסתגל לסביבה לקויה. ויניקוט טען כי שימוש מאסיבי במנגנוני הגנה מסדר נמוך כמו פיצול והשלכה, וכן הופעתה של פסיכוזה, הם לרוב אינדיקציה לכשל מסוים בהספקה הסביבתית בינקות, ולאימהות שלא הייתה טובה דיה.

אימהות טובה דיה בטיפול הפסיכואנליטי

ויניקוט הציע כי בדומה לאופן בו מספקת האם הטובה דיה סביבה מחזיקה עבור תינוקה, כך גם מספק המטפל סביבה מיטיבה ובטוחה עבור המטופל, בה מושהית הסובייקטיביות שלו עצמו, לטובת חקירה ויצירה מחדש של הסובייקטיביות של המטופל. בתוך כך, מנסה המטפל לאפשר ביטוי של מחוותיו הספונטניות של המטופל, לזהות את המאפיינים האישיים ביותר בחווייתו ולהחזיר אותם אליו שוב ושוב ולאורך זמן (בדומה לשיקוף שמעניקה האם הטובה דיה לתינוקה).

במובן זה, ויניקוט ראה בטיפול הצעה למפלט עבור המטופל מדרישות העולם החיצוני – מרחב בו דבר אינו מצופה ממנו מלבד להיות נוכח ולבטא את אשר הוא חווה. יתרה מכך, המטפל אינו מצפה או דורש מהמטופל לבטא את חוויותיו באופן קוהרנטי, מסודר או אינטגרטיבי. כך, קיווה ויניקוט כי יצליח המטופל למצוא את העצמי האמיתי שלו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי.


מקורות

ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. ר. קולקה (עורך), תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו. (1960). התיאוריה של יחסי הורה-תינוק. בתוך ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 178-198). הוצאת עם עובד בע"מ, תל-אביב.

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים, תל-אביב.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכואנליזה