29.05.09
צוות בטיפולנט
אני אתחיל בקלישאה פסיכולוגית שחוקה ומדויקת להפליא: יש אנשים של כלבים ויש אנשים של חתולים, וההבדל ביניהם הוא הבדל של שמיים וארץ. אני, לצורך העניין, לגמרי בנאדם של חתולים. נכון שהם לא החיות הכי טובות מזג שיש, אבל אני בהחלט מעדיפה את האצילות בה החתולה שלי משתרעת על הלפ טופ כשלדעתה הגיע הזמן לליטופים, על פני החיוך נוטף הריר של אותם לברדורים וגולדנים ידידותיים למשתמש וסבלניים לילדים וקשישים.
אני יודעת שלחתולים יצא שם רע בהרבה הקשרים, ולכן ברור לי שבוידוי על הערצתי לאותן חיות מופלאות אני מסתכנת בכך שתתפסו אותי כאגוצנטרית, מפונקת ונהנתנית. אבל זה באמת לא ככה, או לפחות לא בדיוק. מה שכן, אחת התכונות החתוליות הפחות מוצלחות שלי היא הקושי להסתגל לשינויים בסביבתי הביתית. מודה: באמת אהבתי יותר את הספות הישנות והמהוהות של ההורים שלי מאשר את הסט החדש, האופנתי והיוקרתי; ואני באמת מוכנה לסבול קירות מתקלפים, רטיבות ושכן זייפן עם חוש מוזיקלי מזעזע רק כדי להמנע ממעבר דירה.
לאור הנתונים האלו, אתם יכולים לדמיין את התגובה שלי כאשר הגעתי לפסיכולוגית שלי וגיליתי שהכורסא שלי עברה לצד השני של החדר ובמקומה מונחת לה ספה.
"יש כאן ספה", ציינתי במתינות ראויה לציון (אתם יודעים איך זה, כל כך הרבה פעמים הואשמתי על לא עוול בנפשי בהשלכתיות, כך שלא רציתי להשמע בטוחה מדי בעצמי). אבל הפעם, הפסיכולוגית שלי נאלצה להסכים איתי שמדובר בספה גם אם בוחנים את העניין לעומק.
ולא רק זה, אלא שבאותה נשימה, כאילו כל שבוע היא מזיזה אותי ואת הרהיטים בין פינות החדר, היא ציינה שהיא בדיוק מתחילה להציע גם טיפולים פסיכואנליטיים, והאם זה משהו שמעניין אותי.
קודם כל, ליתר ביטחון ולמען הסר כל ספק, הצהרתי שממש לא ואין שום מצב. אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, יכולתי לשמוע קצת יותר על מה זה בעצם פסיכואנליזה. אם לסכם 50 דקות של שיחה, אני יכולה להגיד עכשיו שפסיכואנליזה משמעה, פחות או יותר, לעבור לגור עם הפסיכולוגית שלי.
גם אם אני שמה בצד את העובדה שפסיכואנליזה עולה אפילו יותר משכר הדירה שלי, עדיין מדובר בתחביב אינטנסיבי ותובעני למדי. למשל, הופתעתי לגלות שמדובר בארבע פגישות שבועיות ("לפחות", איימה הפסיכולוגית שלי, "תלוי במקרה"). ובחישוב פשוט, המשמעות היא שבמהלך השבוע אני אראה את הפסיכולוגית שלי יותר מאשר אראה את ההורים שלי, החברה הכי טובה שלי וחדר הכושר גם יחד.
אין ספק שיש בזה גם אלמנט מפתה: מגורים משותפים, כידוע, הם דרך יעילה במיוחד להכיר בנאדם, וארבע שיחות נפש (לפחות) בשבוע בהחלט יכולות לפצות על העובדה שהוא לא סוגר את השמפו. ועדיין, מעבר לארבעה מפגשים בשבוע משמעו שהפסיכולוגית שלי תראה אותי גם ב-Bad Hair Days ושבין פגישה לפגישה לא יהיה לי מספיק זמן לשכוח כל נושא שנראה לי טעון הדחקה.
אבל מעבר לכך, כמובן, יש את עניין השכיבה על הספה, בלי לראות את המטפל.
כל מי שיש בבעלותו, או שיצא לו להיות במערכת יחסים ממושכת עם חתול, יכול להעיד על כך שהם מוכנים לבלות דקות ארוכות בבחירת המקום הנוח ביותר לשינה, ושדעתם לא תנוח עד שהם יהיו משוכנעים ב-100% שיהיה להם נעים, בטוח ומוגן. בנקודה הזאת אני נוטה להסכים איתם לגמרי. בין אם מדובר בבחירת שולחן בבית קפה ובין אם מדובר בבחירת פסיכולוגית עם קליניקה נעימה דיה, גם אני דוגלת באיתור המקום בו אני מרגישה בטוחה ונינוחה לגמרי. וכמובן, 'נינוחה ובטוחה' זה לא בדיוק מה שאני מתארת לעצמי כשאני מדמיינת שכיבה על ספה כשהבגדים שלי מתקמטים ואני אפילו לא יכולה לראות אם הפסיכולוגית שלי מתחייכת מהבדיחות הקלושות שלי. או אם היא קשובה אלי או בוהה בשעמום דרך החלון. או אפילו אם היא לובשת את החצאית החביבה עלי או הרחיבה את המלתחה (תתחדשי, אגב, יופי של סנדלים. יפה לך ירוק). או אם יש רגעים שבהם אני ממש נוגעת בה, מצליחה להאיץ את קצב פעימות ליבה המקצועי, הנחשק כל כך.
בכל אופן, למרות כמה פרשיות סוערות בנעורי, היום אני נוטה להיות זהירה למדי בבחירת המקומות בהם אני מוצאת לנכון להישכב. אבל בדומה לעבר, גם היום דרושות הרבה סבלנות וזהירות כדי לגרום לי לעבור למצב מאוזן. בדומה לחתול רחוב ממוצע, אין שום סיכוי שמי שאני לא סומכת עליו יגע בי, ואני בהחלט שורטת כאשר עושים את זה מוקדם מדי. אפילו פסיכולוגיות שתורמות כל חודש ל'תנו לחיות לחיות'. אפילו אם הספה נראית לי הרבה יותר נוחה מכורסת האיקאה הרגילה שלי.
