הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- זה לא אתה, זאת אני

צוות בטיפולנט

מודעות עצמית זה חשוב.

ברור, הכי חשוב.

אפילו אם נשים בצד את בוגרי הודו ומנויי פסטיבל סגול ובראשית, האזרח הישראלי הממוצע יוכל להגיד מתוך שינה שמודעות עצמית זה באמת באמת חשוב.

מודעות למה בדיוק זה כבר פחות משנה, העיקר שיש מודעות, אבל אם אפשר המודעות אמורה להיות בעיקר לדברים המורכבים והפחות נעימים שבנו. הצ'אקרות החסומות. היציבה הלא נכונה. האנרגיות השליליות. החלק שלנו בזיהום האוויר.

לאורך השנים הנחתי שאין כמו זוגיות כדי להעלות את המודעות העצמית שלי לשלל המגרעות שהתברכתי בהן. לולא הזוגיות, למשל, סביר להניח שלעולם לא הייתי מתוודעת לצדדים השתלטניים שבי שמתבטאים בהחרמה טוטלית של השמיכה בכל לילה ולצדדים הגבריים שבי שמתבטאים ביכולת לשכוח את ולנטיין מדי שנה.

אבל המגרעות האלו, כמובן, הן כאין וכאפס לעומת המגרעות שאני הולכת ונעשית מודעת אליהן בטיפול הפסיכולוגי: החל מהנטייה שלי לסרב להתמסר לקשר אינטימי (כלומר, לסרב לבוא פעמיים בשבוע), דרך הנטייה שלי לציניות בלתי מבוקרת ברגעי מצוקה (הציטוט המלא שמור במערכת) ועד לחוסר האמון שלי בעמידות והסבלנות של הצד השני (ע"ע הסתרה מוחלטת של קיומו של הטור הזה).

בכלל, אני חושבת שמאז דרכה כף רגלי בקליניקה (שגם היא, אגב, מאוד מודעת לעצמה: וילונות בצבעי פסטל, כמה ספרי שירה לצד הספרות המקצועית) העולם הפך למקום מלא משמעויות שבכל רגע נתון אני אמורה להיות מודעת אליהן.

למעשה, מרב כמיהה למודעות עצמית אני שוקלת להתחיל להסתובב עם סטיקר "זה לא את/ה, זאת אני". זה פשוט יחסוך את המאמץ, הרי ממילא כבר אבדו לי יכולות בסיסיות כמו, למשל, לשחרר סתם ככה קיטור על חברה. לא. היום כשאני מתעצבנת על חברות שלי זה מתוך הדיאלוג הפנימי שלי עם חלקים ילדיים שבי שלא קיבלו ביטוי. או להרגיש לא נוח מול הבוס שלי? אין ספק שהוא היה מוריד לי את השכר משמעותית אם הוא היה יודע כמה דיאלוגים לא מודעים עם אמא ואבא ניהלתי באמצעותו. או להתעצבן על הנהג שכמעט דרס אותי במעבר חציה? בשביל מה, הרי למי מאיתנו אין נטיות אובדניות סמויות שבטח יתגלו בעוד שתיים-שלוש פגישות טיפוליות.

בעוד שאת עניין העלאת המודעות העצמית בהחלט הפנמתי, אחד הדברים שעדיין לא הצלחתי להפנים הוא מה אני אמורה לעשות עם כל המודעות הזאת. אם אני מודעת לאנרגיות השליליות בדירה שלי אני קונה ספר פנג שואי ומחליפה לחתולה את האוכל. ברגעים בהם אני מודעת לחשיבות התזונה הבריאה אני מקפידה לחסום עם עוגיית גרנולה את זרימת הקפאין המוגברת בעורקיי. אבל מה אני אמורה לעשות עם המודעות לקושי שלי באינטימיות או לחרדת הנטישה הקלה (ביום טוב) עד בינונית (ביום ממוצע) שלי?

הנחת הבסיס של פרויד הייתה שהעלאת המודעות של המטופל למקורות הלא מודעים של קשייו תביא לריפוי הנוירוזה. הבעיה, כמובן, היא שפרויד לא היה מודע לכך שכדאי לבדוק מחקרית טענה כזאת לפני שמפרסמים אותה ונוטעים תקוות שווא בקרב שלושה דורות אחריך.

בקיצור, המצב היום הוא שאני הולכת ונעשית מודעת יותר ויותר לקשיים והמגבלות שלי, הפסיכולוגית שלי הולכת ונעשית מודעת לגורמים להם, אנחנו חולקות זו עם זו את המודעויות שלנו, אבל (ואיזה אבל) אף אחת מאיתנו לא מודעת לאופן שבו משדרגים מודעות מקרטעת לתובנה מהדור השלישי, כזאת שמשנה את חייך בלחיצה על כפתור.

באחד מרגעי היאוש החלטתי להגביר את מודעותה של הפסיכולוגית שלי לתהייה שלי לגבי קיומו של קשר ממשי בין מודעות לשינוי. כנראה שהיא לא מודעת רק לעצמה אלא גם אלי מאחר והיא לא ממש הופתעה מהתסכול שלי, ועכשיו אני מודעת גם לסיבה לסקפטיות שלי.

אבל אם להניח לרגע לעמדה הסרקסטית, אני יכולה להגיד שאחד הדברים שהבנתי הוא שטיפול פסיכולוגי, בדומה לזוגיות, הוא אולי הגלאי בהא הידיעה של מגרעות וקונפליקטים מודחקים, אבל שבשניהם המודעות הזאת היא לא הכל. למעשה, אני מתחילה לחשוד שפרויד טעה בגדול. שמודעות עצמית זה אולי נחמד, אבל שהפוטנציאל לשינוי נמצא דווקא במודעות הזוגית- היכולת להיות בקשר אינטימי כל כך עם האדם שמודע לשלל מגבלותיי, ועוד להרגיש שאני שווה את המאמץ.

או במילים אחרות, שהיכולת שלי לשנות, להשתנות או להרגיש טוב יותר לא נובעת רק מההכרות שלי עם מגרעותיי ומזיהוי הגורמים להן, אלא מההבנה שיש מי שיכול להישאר איתי באותה מיטה למרות עמדותיי המרגיזות בנוגע לזכאות על השמיכה. או לחלופין, שיש מי שיכול להישאר איתי באותה הקליניקה (המודעת לעצמה עם וילונות פסטל וכו') ולגעת בידיים חשופות בכל המגרעות והחלקים הפחות יפים שבי.

כמובן, אם זה היה כל כך פשוט חיי היו נראים טוב יותר כבר מההנהון האמפתי הראשון של הפסיכולוגית שלי, ומי כמוה (וכמו מי ששרד את כל הטור הזה) יודע שזה לא המצב. למרות זאת, אני חושבת שיש בזה משהו. שהאפשרות להיות ביחד עם כל הקשיים מרככת משהו, ואולי לאורך זמן זה יהיה אפילו יותר משמעותי מסדרת ה"איך תשנה/תשפר/תייעל/תמלא/תעשיר את חייך" שיכולתי להניח על הספרייה שלי בזווית הפנג שואי האידיאלית, שמזרימה אנרגיות חיוביות, אור יום ומודעות עצמית קולקטיבית, של ספר שני בחצי מחיר.