29.03.09
צוות בטיפולנט
בתור מי שעוד לא לגמרי הפנימה איך משתמשים במסנג'ר ואת העובדה שבג'ימייל יש גם אפשרות לצ'ט, הפייס-בוק מבחינתי הוא סוג של פלנטה תקשורתית מתקדמת שרחוקה ממני מרחק שנות אור. וכמו שאני חיה בשלום עם העובדה שיש מחסור באוקיינוסים על המאדים, כך אני חיה בשלום עם עובדת קיומו של הפייס-בוק. או לפחות עד שאיזה עוכר שמחות מודיע על התנגשות מטאורית קרובה סטייל ארמגדון, רק בלי ברוס ויליס.
התנגשות מטאורית מסוג זה התרחשה לאחרונה כשהבנתי שהפייס-בוק אינו רק אמצעי להעביר שעות מתות בעבודה אלא גם אמצעי להפצת תמונות, ועוד עם תגיות שם. זה קרה די לאט, אבל בסופו של דבר הבנתי שיכול להיות שכל השתכרות מביכה, נשיקה עם אקס תועה או אפילו סתם בחירה גרועה של ביגוד יכולה להיות מתועדת ומופצת בכל רחבי הפייס-בוק.
מאחר והחברות שלי קצת פחות מאותגרות טכנולוגית ממני לא ממש מצאתי עם מי לחלוק את חווית ה-Big brother שלי. למעשה, לא רק שלא זכיתי להרגעה (כאמור, בכל זאת מדובר רק בחברות שלי ולא בברוס ויליס) אלא אף נשלחתי לחפש את עצמי ב-Google ולהיווכח בכך שבין אם זה מתאים לי ובין אם לא, יש לי קיום וירטואלי. לא שהפרטים שמופיעים עלי מסעירים כל כך, אבל עדיין זה לא מוצא חן בעיני שבעריכת חיפוש סבלני אפשר למצא עלי לא מעט מידע.
כמו בכל פעם בה מדובר על חיפוש עצמי, גם תוך כדי החיפוש העצמי ב-Google מצאתי את עצמי- איך לא- חושבת על הפסיכולוגית שלי. או יותר נכון, חושבת על המידע שאני יכולה למצוא עליה עם קצת רצון טוב, או רע, או איך שלא תקראו לזה.
המחשבה הראשונה שלי הייתה שהנה מצאתי עוד דרך לגרום לפסיכולוגית שלי לנוע באי נוחות בספה הבטוחה שלה. אני יודעת שזה לא נשמע כמו הישג טיפולי או רגשי מרשים במיוחד אבל יש בזה היגיון. אני מתכוונת לסוג ההיגיון שמנחה ילדים בכיתה ג' שמבינים שהם לא הכי טובים בכיתה בתורה וחשבון, לא בלונדיניים עם עיניים כחולות ובמילים אחרות בחיים לא יהיו הפייבוריט של המורה. משהו כמו "שוב תלית הפוך את הטנא/יונת-שלום/ירושלים שציירתי למרות שממש השתדלתי? אז לפחות אני אהיה הכי טוב בכיתה בלזרוק גירים, לאחר או לשכוח את הסנדוויץ'".
זה לא שאף פעם לא חיפשתי ב-Google את הפסיכולוגית שלי, אבל זה היה בעיקר בהתחלה וגם אז החיפוש לא היה כל כך אטרקטיבי (מסתבר שבניגוד אלי לפסיכולוגית שלי אין דחף לחשוף את חייה הפרטיים באינטרנט, אלא אם גם היא שומרת על אנונימיות אבל בעצם מנהלת את הטור החתרני "מול הספה- כל מה שאני לא אומרת למטופלים שלי למרות שאני מתה להטיח בפניהם כבר שבע שנים").
אין ספק שההבנה שחיפוש אינטליגנטי ושיטתי יאפשר לי להיות בקיאה למדי בפרטי חייה של הפסיכולוגית שלי היא די מפתה. ועדיין, אני לא בטוחה שהייתי ממהרת לשחד את Mr. Facebook ולהשיג גישה לכרטיס שלה.
נכון שלפעמים אני פשוט רוצה להכיר את הפסיכולוגית שלי קצת יותר. בכל זאת יש משהו מוזר בלהיות כל כך קשורה לאישה שאני כמעט לא יודעת עליה כלום בעוד שהיא יודעת עלי פרטים שלא היו מביישים דף אחורי של צהובון בריטי.
מצד שני, יש פה עניין של הגינות. בעוד שהחיפוש ב-Google הוא חד צדדי, אני נוטה להעריך את הסבלנות והכבוד של הפסיכולוגית שלי גם לדברים שאני בוחרת לא לספר. במקרים האלו אנחנו בדרך כלל פשוט עוברות לדבר על הסיבות לחוסר הרצון שלי לספר פרטים מסוימים. מסתבר שאסטרטגיית ה"ככה את מסתירה ממני טפח? חכי תראי איך נגלה לך טפחיים" הזאת היא דווקא לא רעה בכלל: הדיבור על חוסר הדיבור מאפשר הרבה פעמים כניסה רכה יותר לתחושות של בושה, חוסר אמון ואשמה.
אבל בנוסף להגינות, כמובן, יש את מדד הכיף שגם הוא לקוח מימי כיתה ג' פחות או יותר:
מדי פעם, כשהפסיכולוגית שלי אומרת משהו קצת יותר אישי או כשבין השורות שלה עלי ואלי אני מצליחה לראות משהו ממנה, ההרגשה היא מאוד קרובה. לדעת עליה פרטים מ-Google, לעומת זאת, זה קצת כמו למצא את כל דף מדבקות הסמיילי של המחנכת: יופי, מצאתי, אבל עכשיו איך אני אדע שסוף סוף הצלחתי לצייר משהו מובן או לעשות משהו שבאמת ריגש אותה? תאמינו לי, עד ליום הורים הן כבר שוכחות הכל.
