"זה לא גברת, זה אדון": עולמם של הטרנסג'נדרים

31.03.19

צוות בטיפולנט

ברנדון טינה נולד כנקבה. לאורך ילדותו היה ברנדון "טום בוי" ובגיל ההתבגרות אימץ לעצמו זהות מגדרית גברית לפיה חי. בגיל 21 עזב את עיר מגוריו אך לאחר ש'חבריו' החדשים גילו כי הוא למעשה אישה, הוא נאנס, הוכה ולבסוף נרצח על ידם. סיפור אמיתי זה היווה את הבסיס לסרט 'בנים אינם בוכים' ועל אף קיצוניותו, מדגים היטב את הקשיים איתם מתמודדים אנשים אשר חווים אי הלימה בין מינם הביולוגי לתפיסתם המגדרית את עצמם.

טרנסג'נדריות והתפתחות הזהות המגדרית

"אז זה בן או בת?" נשאלות שוב ושוב נשים הרות, ושאלה זו מלווה פעמים רבות את הפעוט/ה גם בשנות חייו/חייה הראשונות. בלבול זה הולך ומתבהר בגיל הרך וגם הפעוט עצמו לומד לזהות את עצמו כבן או בת, ילד או ילדה ולאחר מכן - נער או נערה. זיהוי זה מבוסס על שלושה אלמנטים מרכזיים:

המין הביולוגי - הכרת האדם בהיותו גבר או אישה מהבחינה הביולוגית, המבוססת על המערכת הגנטית, ההורמונלית והפיסיולוגית.
הזהות המגדרית - פיתוח תחושה אישית לגבי השאלה 'האם אני גבר או אישה'.
תפקידי מגדר - היחס לתפקידים ה'נשיים' או ה'גבריים' כפי שהם מוכתבים על ידי החברה (למשל, לבישת חצאית רק ע"י נשים)

אצל מרבית הילדים מתפתחת באופן טבעי, עם ההתפתחות הקוגניטיבית והלמידה הסביבתית, הלימה בין המין הבילוגי לבין הזהות המגדרית. עם השנים מופנמות ומתקבלות גם הציפיות החברתיות להתנהגויות תואמות מגדר - למשל, בנים לומדים לבכות פחות ולהיות עצמאיים יותר. עם זאת, אצל כ-3% מהאוכלוסיה חווית הזהות המגדרית אינה חד משמעית. חלק מהאנשים יעידו כי לא תמיד הם מרגישים מזוהים עם מינם הביולוגי ("היום אני לא מרגישה אישה") וחלקם יחוו אי נוחות ומצוקה סביב חוסר ההלימה: "אני אישה שכלואה בגוף של גבר"; "אני שונאת את הגוף שלי, הוא לא באמת שלי".

הגורמים להתפתחות חוסר הלימה בין המין הביולוגי לזהות המגדרית אינם ידועים בוודאות. הסבר ביולוגי קושר בין הפרשת הורמון הטסטוסטרון הקשור בהתנהגויות גבריות לבין הזהות המגדרית. ההורמון אינו משפיע רק על התפתחות סממנים גופניים גבריים, אלא מופרש גם למוח ומכוון התנהגויות גבריות. לטענת חוקרים מסוימים, שינויים בהפרשת הורמון זה למוח עשויים לגרום לאי ההלימה, אך טענה זו שנויה במחלוקת. כמו כן, הצביעו חוקרים מסוימים על גורמים סוציו-פסיכולוגיים כהיעדר חיזוקים ברורים וחיוביים לגבי זהותו המגדרית של הילד וקושי בתהליך היפרדותו הטבעית של הילד מההורה בן אותו המין. בהתפתחות הנורמטיבית הופך הילד לעצמאי ופחות תלוי בהוריו בסביבות גיל שלוש, אך כאשר הילד חווה, למשל, אובדן של אם עקב פטירה או דיכאון קשה, הוא עשוי לאמץ את מאפייניה כדי להחליף אותה, באופן לא מודע. כמו כן, כאשר הילד מפנים מסר לפיו יהיה אהוב יותר כבן המין השני, הוא עשוי שלא לקבל את זהותו המגדרית (למשל, ילדה שלומדת שבנים מוערכים ובעלי אופציות רבות יותר מבנות, במשפחתה). עם זאת, יש לציין כי טענות אלו אינן מוכחות באופן חד משמעי, ונראה כי בדומה לנטייה מינית - במרבית המקרים מדובר בנטייה מולדת.

כאשר חווית אי ההלימה בין המין הביולוגי לזהות המגדרית גורמת למצוקה ואי נחת, יפנו חלק מהאנשים לחיפוש אחר פתרונות להקלת המצוקה וחווית אי ההלימה. אחד הפתרונות למצב זה הוא הטרנסוויזם המתבטא בלבישת פרטי לבוש של בני המין השני לשם גירוי מיני או שיפור התחושה הפסיכולוגית. בדרך כלל החלפת פרטי הלבוש תהיה זמנית ואחריה יחזור האדם לתפקד בזהות מגדרית התואמת את מינו הביולוגי, אך בחלק מן המקרים ירגיש האדם צורך בפתרונות קבועים יותר, כלבישת לבני נשים מתחת לבגדים הגבריים. פתרון נוסף לחווית אי ההלימה הוא הטרנסג'נדריות - קיום אורח חיים התואם את הזהות המגדרית ולא את המין הביולוגי. חלק מהטרנסג'נדרים בוחרים לעבור ניתוח לשינוי מין אך חלקם בוחרים לקיים את אורח החיים התואם את זהותם המגדרית גם ללא ניתוח זה.

טרנסג'נדריות אינה משפיעה בהכרח על הנטייה המינית, אשר יכולה להיות הומו, הטרו או בי סקסואלית (למשל, גבר עשוי לחוות עצמו כאישה הנמשכת לגברים, כאישה לסבית או כאישה הנמשכת לשני המינים).

טרנסג'נדריות - הפרעה נפשית או בחירה לגיטימית?

זהות מינית החורגת מהנורמות החברתיות המקובלות העמידה מאז ומתמיד אתגר בפני המערכת הפסיכיאטרית. כך, למשל, לאורך שנים רבות קוטלגה הומוסקסואליות כהפרעה נפשית, אך בלחץ ארגוני זכויות האדם בוטלה הבחנה זו והיום נחשבת הומוסקסואליות ללגיטימית במרבית החברות המפותחות. טרנסג'נדרים, לעומת זאת, מאובחנים כסובלים מ"הפרעת זהות מגדרית". ההפרעה מאובחנת כאשר מתקיימים רצון קבוע ומתמשך להיות ולהיראות כבן המין השני ולזכות להתייחסות סביבתית תואמת, חוסר נוחות בנוגע לסממני המין הביולוגי המלווה לעיתים בנסיונות להיפטר מהם או לטשטש אותם ומצוקה נפשית או פגיעה בהיבטי חיים משמעותיים (חברתיים, תעסוקתיים, זוגיים) הנובעת מגורמים אלו. בילדות, יתבטאו סממנים אלו בהבעת אי נחת ותקווה קבועה להפיכה לבן המין השני ("אני רוצה בולבול") והתעקשות על משחק ולבוש שאינם תואמי מגדר.

השאלה האם נכון לקטלג את אי ההלימה המגדרית כהפרעה פסיכיאטרית שנויה במחלוקת, אך אחד הדברים הברורים הוא כי רבים מהחווים את תסמיני האבחנה מתמודדים עם מצוקה וקשיים חברתיים משמעותיים. חוויה מתונה של אי הלימה בין המין הביולוגי לזהות המגדרית אינה מוגדרת כבעיה מאחר ואינה ובדרך כלל אינה מלווה במצוקה, פגיעה תפקודית או קושי ביצירת קשרים זוגיים. חווית אי הלימה משמעותית, לעומת זאת, מביאה למגוון קשיים כפגיעה בדימוי העצמי, דיכאון, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים ועוד. קשיים אלו קשורים בחווית הדחייה של הגוף ואי ההלימה המגדרית, אך פעמים רבות נובעים גם מהדחייה החברתית הנגרמת בעטיים: הורים רבים מפעילים לחץ ל"התנהגות נורמטיבית" באמצעות ענישה או דחייה, אשר בגילאי ההתבגרות עשויה להביא אף לסילוק הילד מהבית; החל מגילאי הגן, ילדים נוטים לדחות ילדים אשר אינם מאמצים את תפקידי המגדר המצופים מהם, ולאורך השנים נבנית חוויה של דחייה חברתית ונמנעות התנסויות משמעותיות ביצירת קשרים חבריים ואינטימיים. הדחייה ואי הקבלה מביאים לא פעם לקשיים התנהגותיים ובריחה מהבית אשר עשויים להביא לשימוש בחומרים, פנייה לזנות והטמעות בחברה עבריינית.

טיפול לטרנסג'נדרים

מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים מצביעים על כך שקהילת הלהט"ב (לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים ובי סקסואלים) פגיעים באופן יחסי לקשיים רגשיים. פגיעות מוגברת זו אינה נובעת מבעיה נפשית בסיסית אלא מגורמי הלחץ איתם מתמודדת הקהילה כדחייה חברתית ומשפחתית, סטיגמה, קושי בקבלת הזהות המינית וכן הלאה. בעוד שעם השנים הולכת ומתרחבת הקבלה והתמיכה להומוסקסואלים וביסקסואלים, טרנסג'נדרים עדיין סובלים באופן משמעותי הן מדחייה חברתית והן מחווית אי ההלימה וחוסר ההשלמה עם הגוף הנשי/גברי.

כאמור, אחד הטיפולים המסייעים להתמודדות עם תחושת חוסר ההלימה הוא ניתוח לשינוי מין. מחקרים מצביעים על כך שטיפול תרופתי או פסיכולוגי עשויים לספק תמיכה משמעותית בהתמודדות עם הקשיים הנלווים למצב, אך אינם יכולים להפחית את אי הנוחות סביב אי ההלימה בין המין הביולוגי לזהות המגדרית. בהתאם, בוחרים חלק מהאנשים לשנות את מינם באמצעות לקיחת הורמונים, הסרת שיער וניתוחים להסרת החזה ושינוי איברי המין לאלו של בן המין השני. בישראל, טיפולים אלו מותנים בקבלת טיפול פסיכולוגי ובאישורה של ועדה המורכבת מצוות טיפולי ורפואי אשר בוחן את מוכנותו והתאמתו של האדם לתהליך שינוי המין.

באופן טבעי, לא כל טרנסג'נדר מעוניין לעבור את הפרוצדורה הרפואית המורכבת ומעבר לכך, גם בני נוער וילדים צעירים אשר אינם כשירים עדיין לעבור את הניתוח מתמודדים עם מצוקה וקשיים הנובעים מאי ההלימה המגדרית. כאשר מדובר בילדים ובני נוער אשר חווים מצוקה רגשית, מומלץ במרבית המקרים שילוב בין טיפול פסיכולוגי בו יכול הילד לבטא ולעבד את קשייו (איך להגיב ללעג של ילדים בכיתה? איך להתמודד עם אי הנוחות סביב סממני המין הביולוגי?) לבין הדרכת הורים. הורים רבים מתקשים לקבל את מצבו של ילדם, חווים אותו כ'לא נורמלי' ומתמודדים עם בושה, אשמה וכעס. בהתאם, הטיפול מציע תמיכה והכוונה בהתמודדות היומיומית - מה מספרים למשפחה המורחבת? אילו התנהגויות שאינן תואמות מגדר להתיר לילד, ואיזה לא? וכן הלאה.

יש לציין כי לא ידוע על טיפולים אשר מעלימים את תחושת אי ההלימה, אך הטיפולים הקיימים מסייעים לאדם להשלים עם מצבו ולבחור את אורח החיים המתאים לו.