צוות בטיפולנט
כאשר מטופלים עוזבים את הטיפול ללא הסבר, המטפלים נותרים לא פעם עם התהייה מה השתבש. בחלק מהמקרים המטפל לוקח את האחריות המקצועית על הסיום אך בדרך כלל מטפלים נוטים להסביר את העזיבה על ידי גורמים הקשורים במטופל. מחקרים מעריכים כי בין 30-60% מהמטופלים מסיימים את הטיפול טרם זמנם, אך לא נמצאו גורמים אשר הוכחו באופן חד משמעי כמביאים למצב זה.
אחד הגורמים היחידים אשר נמצאו כמנבאים של סיום טרם זמנו הוא הסטטוס הסוציו-אקונומי של המטופל, אך יש הטוענים כי גורם זה מושפע מגורמים משמעותיים יותר כפער בין המטפל והמטופל בתפיסת מטרות הטיפול או הבדלי פרספקטיבות תרבותיות. בנוסף, נמצא כי ברית טיפולית חלשה מגדילה את הסיכוי לסיום הטיפול טרם זמנו.
נסיונות להסביר את שכיחותם של סיומי טיפול מוקדמים מדי הביאו להבנה כי מטופלים ומטפלים מחזיקים פרספקטיבות שונות על הגורמים לסיום. מטופלים נוטים להסביר את הסיום טרם זמנו על בסיס שיפור סימפטומטי, גורמים חיצוניים או חוסר שביעות רצון מהשירות. מטפלים, לעומת זאת, נוטים לתפוס כל סיום טרם זמנו ככישלון של הטיפול.
עקב הקושי בזיהוי הגורמים לסיום, ניסו מספר חוקרים להתמקד ביחסי המטפל-מטופל והצביעו על תכונות אישיותיות של המטופל כקשורות במועד הסיום. מאפיינים אישיותיים של המטופל, כמוכנות להיעזר ומודעות פסיכולוגית נמצאו כקשורים בהמשכיות התהליך הטיפולי. לעומת זאת, תכונות כהגנתיות, צורך מועט בקרבה, אימפולסיביות, סגנון התקשרות לא בטוח, קושי בנשיאת תסכולים, מיעוט מוטיבציה ועוינות לדמויות מטפלות בעבר ובהווה- קשורים בסיום מוקדם.
למרות שהנושא כמעט ולא זכה להתייחסות בספרות, עזיבה טרם זמנה של הטיפול עשויה להשפיע על גישתו של המטפל למטופלים עתידיים, על התפתחותו המקצועית ועל רווחתו האישית. עזיבה טרם זמנה עשויה לייצר תחושות פגיעה, נטישה או בגידה על ידי המטופל, או תחושת כישלון אישי, במיוחד כאשר ערכו העצמי של המטפל מתבסס במידה רבה על התחום המקצועי ועל היכולת להושיט עזרה. כך, העזיבה עשויה להוות פגיעה נרקסיסטית ולהיות מלווה בתחושות זעם ואימפוטנציה.
עזיבה מוקדמת עשויה להביא לתגובות רגשיות שליליות עזות ולפגוע ביכולת העבודה של המטפל: נמצא כי עזיבה מוקדמת היא גורם הלחץ השלישי בהשפעתו (אחרי אובדנות או עוינות של מטופלים), וכי בתגובה לעזיבה המטפל עשוי להרחיק עצמו באופן רגשי או להיקשר באופן אינטנסיבי למטופלים אחרים איתם הוא עובד.
Piselli et al ביצעו מחקר איכותני המבוסס על ריאיון חצי מובנה, אשר באמצעותו בחנו את האופן בו מטפלים מסבירים את סיום הטיפול ומתייחסים להשפעותיו עליהם. המחברים התייחסו לשלוש תימות מרכזיות: בעיות בטיפול, הסיום והתפתחות מקצועית.
בעיות בטיפול
המטפלים אשר השתתפו במחקר טענו כי המטופלים התקדמו בטיפול במידה חלקית ובלתי מספקת, והביעו חוסר שביעות רצון מהתהליך הטיפולי. גישה שלילית של המטופלים לטיפול ניתן לראות כחלק מברית טיפולית חלשה או ממכשולים בטיפול אשר לא הצליחו להיפתר. לא ברור האם ההתקדמות המועטה הביאה לברית החלשה או להיפך, אך המטפלים הדגישו את חשיבות המעקב אחרי שביעות רצונו של המטופל מהתהליך הטיפולי כאמצעי למניעת סיום פתאומי. בהקשר זה, נמצא במחקר משנת 2003 כי מטופלים אשר סקפטיים לגבי הצלחת הטיפול מלכתחילה נשארים בטיפול לאורך תקופה ממושכת יותר כאשר המטפלים מספקים להם פידבק על התקדמותם אחת לזמן מה.
בהתייחס לגורמים הקשורים במטופל אשר קשורים בסיום המוקדם, מטפלים התייחסו לאפקט של בלבול, כעס וחוסר שביעות רצון, וחלקם תיארו הגנתיות והחמצת פגישות. המטפלים תיארו כי למרות שזיהו התנהגויות ואפקטים אלו, הם ראו אותם כחלק מהתהליך הטיפולי ולא כגורמים אשר עשויים להביא לסיום הטיפול.
גורם נוסף עליו הצביעו מטפלים כקשור בסיום הוא חוסר הסכמה לגבי מבנה הטיפול כחוסר הסכמה לגבי הצורך בלקיחת תרופות או בהצטרפות לקבוצה טיפולית במקביל לטיפול. בהתאם, מספר מחקרים מצביעים על כך שחוסר הסכמה בין המטפל למטופל על מטרות הטיפול או הדרך להשגתן מביא לפגיעה בברית הטיפולית.
למרות שהיבט זה מוזכר בספרות הקלינית באופן נדיר למדי, מספר מטפלים התייחסו במחקר הנוכחי לטעויות שעשו והובילו, לדעתם, לסיום הטיפול. בין טעויות אלו נכללו חוסר הבנה של חומרת הבעיה בטיפול, מתן יותר מדי עצות, הפרעה של רגשות המטפל לטיפול ושכחה של מפגש טיפולי. טעויות אלו הובילו לאכזבה, חוסר שביעות רצון וכעס של המטופלים ובעיקר- לפגיעה בתחושת האמון והביטחון באמינותו של המטפל.
חלק מהמטפלים אשר השתתפו במחקר אף ראו ברגשותיהם כלפי המטופל גורם לסיום, ודיווחו על תחושות של תסכול ושחיקה אשר התעוררו לפני סיום הטיפול. אחד המטפלים, למשל, תיאר כיצד שבועות ספורים לפני סיום הטיפול על ידי המטופל הוא עצמו חש כי הרצון לפגוש במטופל נעלם.
למרות שמרבית המטפלים היו ערים לבעיות בתהליך הטיפולי, רובם לא ראו בהן סימן אזהרה המבשר את סיום הטיפול. בדיעבד, חלק מהמטפלים הניחו כי חוסר הבנה זה נבע מהעובדה שמרבית המטופלים לא דנו ישירות בחוסר שביעות הרצון שלהם ולמעשה, חלקם הגדול עזב את הטיפול מבלי להסביר למטפל את בחירתם באופן ישיר.
מרבית המטפלים דיווחו על רגשות מעורבים בנוגע לסיום הטיפול, ביניהם עצב, בלבול, חרטה, הקלה, כעס, אשמה ודאגה. חלק מהמטפלים דיווחו על כך שהרגישו את האימפקט הרגשי של הסיום במשך חודשים ואף שנים לאחר תום הטיפול.
בעוד שחלק מהמטפלים דיווחו על השפעות אישיות משמעותיות ומורכבות סביב סיום הטיפול, מרביתם טענו כי תחושת הערך והיכולת המקצועית שלהם לא הושפעה מהעזיבה. מטפלים אלו הסבירו את היעדר הפגיעה המשמעותית בהיותם בעלי ניסיון טיפולי ממושך. לטענת המחברים, העובדה שסיומי טיפול טרם זמנם אינם מערערת את הביטחון המקצועי מעוררת שאלה לגבי מידת המוטיבציה של מטפלים ללמוד מטעויות ולזהות את מגבלותיהם כמטפלים.
המטפלים העידו על 'שיעור משמעותי' שלמדו בעקבות הסיום המוקדם, אך מרביתם העלו חששות לגבי יכולתם למנוע טעויות דומות בהמשך. חלקם העלו גם תחושות של חוסר הבנה, סקרנות ובלבול לגבי הגורמים להחלטתו של המטופל לעזוב. הלקחים המשמעותיים שציינו מטפלים התייחסו לצורך בעבודה אינטנסיבית על חיזוק הברית הטיפולית, התייחסות ישירה לבעיות בתהליך הטיפולי והגברה של המודעות העצמית לכוחות והמגבלות האישיים והמקצועיים.
מחברי המאמר סקרו מספר מאמרים אשר עסקו בדרכים למניעת סיום טרם זמנו והציעו אסטרטגיות למניעתו:
בנוסף להמלצות אלו, המחברים מדגישים התמקדות בחיזוק הברית הטיפולית, התייחסות ישירה לטעויות של המטפל ולחוסר שביעות רצונו של המטופל, ועבודה אישית או הדרכתית סביב טיפולים שהסתיימו טרם זמנם, במטרה להרחיב את המודעות לטעויות, אפשרות מניעה והכרות עם הרגשות והקשיים האישיים-מקצועיים.
What went wrong? Therapists ' reflections on their role in premature termination. Piselli, Alessandro; Halgin, Richard P.; MacEwan, Gregory H. Psychotherapy Research, Vol 21(4), Jul 2011, 400-415.
