אני אתחיך מהסוף, כי זה פשוט יותר. אני גרה ברחוב שאין בו מקלט, המרחב המוגן הקרוב נמצא מעל 5 דקות ריצה, בסבב הלחימה האחרון הגעתי למצב שאני ישנה עם נעליים ובסוף ה3 ימים שביליתי במצב הזה הייתי בקריסה פיזית מוחלטת. את השבוע האחרון אני מבלה בניסיון למצוא מענה שימנע ממני לחזור לאותו מקום ואני לא מצליחה, מעולםצלא הייתה לי תחושב של עצמאות או לשיטה על החיים אחב עכישו זה נהיה אקוטי.
לפני המלחמה הזמנתי לאמא שלי משטרה אחרי 3 תקריות אלימות (זה לא כאב, אבל ראוצלה בעיניים שהיא גילתה דרך חדשה ישנה להשתיק אותי כשאני מתעקשת) המקרה הראשון היה סביב העובדה שהייתי אמורה לחזור כבר לדירה הלא מוגנת שלי, סביב ידיעות על שיחות חיוביות בין ארה"ב לאיראן, אבל ביום שבו היו המכות נראה היה שהשיחות הולכוך לקרוס, מפחד אמרתי לה שאני לא רוצה לחזור והיא התחילה לנסות להשתיק את השיחה עם אמירות של אז מה? זה ככה כבר חודש שלם. היה לי ברור שאם השיחה תגמר ללא הבטחה מצידה היא לעולםצלא תאפשר לי לדבר על הנושא שוב, ואני אמצא את עצמי בדירה לא מוגנת. אז התעקשתי, עד שזה נגרר למכות מצידה. נה שחזר על עצמו שוב בימים הבאים. זה לא כאב ובעיקר היה משפיל ומלחיץ, חוויה שבה אני לא יודעת לאן אני יכולה עוד להצטמצם. עברתי את זה גם בילדות והרגשת שאני חייבת להראות לה שהולכות להיות השלכות למעשים האלה, כמומשלא הצלחתי לעשות בילדות, כי אף אחד לא האמין לי אז, אז הזמנתי משטרה. זה היה מפגר, ומצאתי את עצמי בדירה הלא מוגנת. היה חי סידור לשבוע הראשון למלחמה וגם הוא נגמר, בסופו ביליתי שלושה ימים בחוסר שינה, וכשאת ישנה את ישנה עם נעליים וריצות אל מרחב מוגן שאת גם ככה לא מספיקה אליו. כתבתי לאבא שלישאםמיקרה לי משהו זה יהיה עליהם. אני יודעת שזה מניפולטיבי ונמוך אבל הייתי נואשת, ונתקעתי בחדר מדרגות לא מוגן בבניין שלי בזמן אזעקה רועדת מפחד. זה שכנע אותו לעזוא לי כלכלית עם סבלט, אין לי חושג איך מצאתי בסוף אחד, באייר בי אנד בי, אבל הייתי שם מעל חודש, שאת רובו בסופו של דבר אמא שלי שלמה. את השבוע החארון הם ניסו לקצר לי למרות שעוד היו איומים בעיר שבה אני ג, וגפ אזעקות, אבל מבחינתם כל עוד כתוב שיש הפסקת אש אין צורל להשקיע כסף. כלומר- כל עוד החדשו משתרתות את אמא שלי היא תקשיב להם. והנה אני פה- כמה ימים לפני המלחמה, ביקשתי ממנה כבר להיכנס לסבלט, כדיי למנוע תרופה למכה אבל היא מסרבת היא בנתה לעצמה תרחיש בראש שבו ברגע שתהיה התראה מקדימה אני אצרטך לארוז ולמצוא לעצמי מקום להיות בו והיא תשלם. אני כבר עכשיו חא מצליחה חמצוא מקום כזה שיקבל אותי בהתראה כל כך קצרה, וזה בלי קשר לעובדה שאין לי רישיון ואני אצטרך להסתמך על תחבורה ציבורית. היא חאממוכנה להקשיב לשום דבר שאני אומרת, אני כבר כל כך רגילה שהיא לא צקישבה שאני מדברצ ממש מהר בתקווה שאצליח להגיד את כל מה שיש לי לפני שהיא תנתק או תסתום לי את הפה. אבלזה חא משנה כי היא לא מקשיבה. ומאזימה אותי שאני עושה את זה ושאני משוגעת ובחרדות כי אני לא אומרת אמן על התוכניות שלה, שנועדו לנוחות האישית שלה, ושמות אותי בסכנה.
