לאורך החיים, אנשים לא מעטים חווים אירועים טראומטיים שביניהם תאונות, אירועי טרור, מלחמות, תקיפות פיסיות או מיניות וכן הלאה. חלק גדול מהאנשים יחלימו ספונטנית, באופן חלקי או מלא, מאירועים אלו, אך חלקם יפתחו הפרעה פוסט טראומטית המתבטאת בסימפטומים שונים של חרדה, זיכרונות חודרניים מהאירוע ודריכות יתר.
מודל ה-somatic experiencing הוא מודל טיפולי אשר מציע שיטת טיפול ספציפית למצבים פוסט טראומטיים.
.jpg)
.jpeg)
אחת ההבנות החדשות שהושגו בעשורים האחרונים בתחום הטראומה נוגעת לכך שאירועים טראומטיים הם אירועים אשר האדם מתקשה לעבד באופן יוצא דופן: בעוד שיכולותינו הקוגניטיביות והרגשיות מאפשרות לנו לעבד, לארגן ו"לרשום" בתודעתנו אירועים שגרתיים, הרי שנפשנו מתקשה לייצר תהליכים דומים כאשר מדובר באירועים טראומטיים המהווים מתקפה מאסיבית על הגוף, הנפש והקוגניציה. בהתאם, עם השנים החלו חוקרים וקלינאים שונים להצביע על כך שחלק ניכר מהחוויה הטראומטית נרשם בגופו של האדם: הגוף והחושים רושמים וזוכרים היטב את החוויה הטראומטית, ובהתאם מופיעים סימפטומים פוסט טראומטיים לא רצוניים כפלשבקים, זיכרונות חודרניים, סיוטי לילה, דריכות וחרדה מוגברות, עוררות יתר ועוד.
על רקע תפיסה זו התפתחו מודלים טיפוליים שונים אשר החלו להדגיש באופן ניכר את החוויה הגופנית ואת האופן בו עיבוד החוויה דרך הגוף מסייעת בהשגת שחרור מהסימפטומים הטראומטיים. אחד ממודלים אלו הוא מודל החוויה הסומטית (somatic experiencing) אשר פותח על ידי ד"ר פיטר לוין ומבוססת על אינטגרציה של מרכיבים מתחומי הנוירולוגיה, הפסיכולוגיה ההתפתחותית והפסיכולוגיה הגופנית, ועל טכניקות ותפיסות הלקוחות מעולם הבודהיזם. מודל ה-somatic experiencing יוצא מהנחה כי לבני אדם יש יכולת להתמודד עם מצבי לחץ וטראומה, וכי תפקיד המטפל הוא ללוות את המטופל ולסייע לו לגייס את המשאבים הפנימיים הדרושים להתמודדות.
מודל ה-somatic experiencing מניח כי אירוע טראומטי מהווה מצב קיצוני בו אסטרטגיות ההתמודדות הטבעיות והאדפטיביות שלנו - בריחה או מאבק - אינן מתאפשרות. כך, למשל, פיגוע טרור או פגיעה מינית עשויים לייצר מצבים בהם האדם חסר אונים (מבחינה פיסית ו/או פסיכולוגית) מול תוקפיו. מאחר ותגובות ההתמודדות הטבעיות נחסמות, האדם פונה לפתרון האבולוציוני שאחרון שנותר בידיו - קפיאה פיסית או פסיכולוגית (למשל, דרך נתק מהחוויה). יתרונה של הקפיאה הוא בכך שהיא מאפשרת לאדם לשרוד מבחינה פיסית (למשל, להימנע ממאבק אשר עלול להביא למותו) ופסיכולוגית (על ידי חסימת גריית היתר שהיתה עלולה להציף את האדם אילו, למשל, היה מרשה לעצמו לחוות את התקיפה המינית או את זוועות הקרב במלוא משמעותן). אלא שמחירה של הקפיאה הוא שהאנרגיה הגופנית הנדרשת למאבק או בריחה נותרת כלואה בגוף, ואינה משתחררת. היבט זה נכון במיוחד כאשר לא מתאפשר לניצול הטראומה לעבד את האירוע ולפרוק את המתח הגופני עם סיומו. כך, למשל, נערה אשר מסתירה את היותה קורבן לפגיעה מינית מפחד שלא יאמינו לה, או חייל שחייב להמשיך לתפקד גם לאחר אירע קשה, אינם זוכים להזדמנות נאותה לפריקת המתח שנצבר בגוף בעת האירוע הטראומטי. כתוצאה מכך, המתח נותר במערכת הגופנית-עצבית ומתבטא בסימפטומים פוסט טראומטיים.
בהתאם לתפיסה המדגישה את רישומה של החוויה הטראומטית בגוף, מודל ה-somatic experiencing מציע שיטת טיפול המכוונת ליצירת איזון מחודש במערכת הפסיכו-פיסיולוגית. זאת, באמצעות הגברת יכולתו של המטופל להתמקד בתחושותיו בהווה תוך התחברות הן לאירועים הטראומטיים והן למשאביו הפנימיים: מחקרים מצביעים על כך שעצם ההתמקדות מסייעת בשחרור האנרגיות הגופניות ה"תקועות" במערכת הנוירו-ביולוגית, ובכך מסייעת גם בנטרול הסימפטומים הפוסט טראומטיים. בהתאם, מודל ה-somatic experiencing מסייע למטופל לרכוש שליטה בכלים של התמקדות וחיבור פנימי, אשר מסייעים לו להשתמש במשאבים הגופניים-נפשיים החיוניים להתמודדות עם לחץ וטראומה. כאשר המטופל רוכש שליטה בכלים אלו, הוא מסוגל לשחזר עם המטפל את האירועים הטראומטיים אך הפעם בסביבה בטוחה ותוך שימוש בכלים המאפשרים לו להתיר את כבלי החוויה הטראומטית.
בהתאם לתפיסה זו של היווצרות הסימפטומים, מבוססת שיטת החוויה הסומטית על הגברת המודעות לשינויים הגופניים - חיצוניים ופנימיים, ול"חוש החישה", החל מהיציבה תנועות-גוף וטון דיבור ועד לגוון העור חום-קור והתרחבות האישונים. זאת, במטרה להתחבר לשפת המוח האחורי וחוכמת הריפוי הפיסיולוגית הטבעית. השיטה מתמקדת בחווית ה'כאן ועכשיו' מתוך הבנה שהריפוי מתרחש בהווה, ולא בעבר: ניתן לדבר על אירועי העבר אך השינוי יבוא כאשר ניתן יהיה להתמקד באופן בו הם נחווים בהווה, תוך שחרור המתח הכרוני שנצבר בגוף בתשומת לב קשובה והשלמת תנועות שקפאו בארוע. כתוצאה איזון מחודש של המערכת הפסיכו-פיסית מתרחש.
"הטיפול באלעד כלל אלמנטים דינאמיים התפתחותיים בשילוב מודל החוויה הסומאטית", מתארת בן דוד. "כמו בכל טיפול פסיכותרפויטי, הדיאלוג הטיפולי איפשר התבוננות בקשיים ובזכרונות, אך בו בעת, ההכוונה היתה לעצירות ספוראדיות והתמקדות במה שקורה בגוף תוך כדי הדיבור. יכולנו לזהות את רגעי העוררות והמתח הגופניים-נפשיים במינונים קטנים ואפשריים ומתוך ההגברת המודעות אליהם וזיהויים, אלעד יכל להגדיל את שליטתו בהם. טכניקות אלו כללו, למשל, שימוש בהתמקדות - הגברת היכולת להקשיב לתחושות עמומות וליצירת דיאלוג עמן, תרגילי הרפיה וחיזוק משאבים אישיים, הבנת מהותה של מערבולת הטראומה ומערבולת הריפוי, תרגיל המטוטלת ועוד. אחרי פגישות ספורות, אלעד הביא מופתע תמונה שצייר של מקום בו הוא אוהב לשהות; אחרי כשלושה חודשי טיפול, חלה ירידה משמעותית בתדירות הסיוטים ובעצבנות, ואלעד מצא שהוא מתחיל לנהל דיאלוג ומשא ומתן במסגרת הזוגית והתעסוקתית; במהלך החודשים הבאים אלעד פגש שמחה וסקרנות".
