סקירת יום העיון מעבר למגדר- טיפול בלהט"ב בראיה זוגית ומשפחתית

פורסם על ידי עפרה שליו

ביום שלישי ה-27.6.17, התקיים יום העיון "מעבר למגדר – טיפול בלהט"ב בראיה זוגית ומשפחתית", ביוזמת האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. יום העיון עסק בהתבוננות מקצועית בסוגיות תיאורטיות, קליניות ואישיות הנוגעות לטיפול זוגי ומשפחתי באוכלוסיית הלהט"ב.

יציאה מהארון – "הסיפור שאינו נגמר" – מירה גל

יום העיון נפתח בהקרנה של סרטים קצרים ומרגשים מטעם עמותת תה"לה, המציגים את סיפוריהם של שני צעירים ומשפחותיהם בתהליך יציאתם מהארון. תה"לה הוא ארגון המסייע להורים בתהליך היציאה מהארון של ילדיהם ומקיים קבוצות תמיכה בכל רחבי הארץ.

את הצפייה בסרטים ליוותה מירה גל, מרפאה בעיסוק, אשר שיתפה בסיפורה האישי על החיים שלאחר היציאה של בנה המתבגר מהארון, והדינמיקה המשפחתית שנוצרה לאחריה. לסיום, בירכה יו"ר ועדת ההיגוי, גלית פלדמן, את באי הכנס, ואף שיתפה את הקהל בחיבור האישי שלה לנושא שעל הפרק.

את שני הסרטונים שהוצגו ביום העיון ניתן למצוא כאן:

סיפורו של אור ומשפחתו
סיפורה של רעות ומשפחתה

נטייה מינית וזהות מגדרית במרחב הטיפולי הזוגי והמשפחתי – אורי עייק

עייק פתח בהרצאתו בתיאור המודל של שיבלי ודה סאקו (Shively & De Cecco, 1977), המתייחס לזהות מינית כמורכבת מחמישה מימדים: מין ביולוגי, זהות מגדרית, התנהגות מגדרית, נטייה מינית והתנהגות מינית. באמצעות מודל זה, ביקש עייק להציג בפני הקהל את המושגים הייחודים לקהילה הלהט"בית, אשר לרוב מייצרים תמהיל המורכב ממימדים אלו. כך למשל, הוא התייחס למושג 'אינטרסקס', אשר מתייחס לא.נשים הנמצאים על הרצף, מבחינת המין הביולוגי, בין נקבה לזכר, וכן, למושג 'סיסג'נדר', המתייחס לאנשים שהזהות המגדרית שלהם תואמת למינם הביולוגי.

עייק טען כי אנשים להט"בים נמצאים בסיכון גבוה יותר לתחלואה נפשית. יתר על כן, נמצאים בסיכון גבוה יותר אלו אשר מסתירים את זהותם המגדרית או נטייתם המינית  ב"ארון". לדבריו של עייק, "הארון" הוא בסיס למצוקות נפשיות רבות, במיוחד בקרב בני נוער, ובניהן חרדה, דיכאון, אובדנות, התמכרויות, ואף התנהגות מינית מסוכנת. לדבריו, אנשים המחזיקים בזהות להט"בית נולדים, רובם ככולם, למשפחות סטרייטיות סיסג'נדריות ומתמודדים עם תחושת ה"אחרות" גם בתוך המשפחה. כך, עשויים להיות חסרים להם מודלים לחיקוי וקבוצות שייכות, משום שהם חיים בתוך סביבה הטרו-נורמטיבית בה הנורמה היא להיות בעל זהות סטרייטית סיסג'נדרית. 

שתי נשים, ילדים, כלב ואוטו: משפחה בטיפול – ד"ר ריבי אפרת

ד"ר אפרת העמיקה בהרצאתה בחוויות ובמורכבות הנלוות להימצאות בזוגיות לסבית בקרב נשים ישראליות-יהודיות. בכך, היא ביקשה להתייחס הן לממד התוך-אישי, והן לממד החברתי והקונטקסט הרחב בו מתקיימת הזוגיות.
לדברי ד"ר אפרת, נשים לסביות מרגישות לעיתים כי הן הופכות להיות דומות זו לזו, ונוצרת בניהן תחושה של "אנחנו מול העולם". התחושה הזו מייצרת קשר קרוב, אך גם כזה שלא ניתן לנהל בו קונפליקט עם האדם המשמעותי, ולעיתים גם היחיד, שיש לכל אחת מבנות הזוג בעולם.

ד"ר אפרת הדגישה היבטים חברתיים הקשורים להימצאות בזוגיות לסבית, כגון קושי בשכירות משותפת של דירה או בקבלה למסגרות עבור הילדים, מתוך הומופוביה סביבתית. בפרט, היא שיתפה בתהליכים אותם עוברות נשים רבות הנמצאות בזוגיות לסבית, במיוחד הקשר להחלטה להיכנס לתהליך של הורות. היא התייחסה לכך כי השלב הראשון הוא בחירה של מודל ההורות המועדף. אפשרות אחת העומדת בפני זוג נשים היא הורות משותפת עם גבר מחוץ לזוגיות. היתרון בהורות כזו היא שקיים אב משמעותי לילד, המשתתף גם הוא בטיפול ובהוצאות הכלכליות. כמו-כן, בנות הזוג יכולות לבחור באופן אישי את האב, ובכך גם מקבלות "שליטה" על המטען הגנטי. מאידך, החסרונות של אפשרות זו הם הכנסתו של גורם שלישי לתוך הזוגיות, כמו גם המורכבות המובנית מאליה של גידול ילד בשלישיה. אופציה נוספת לתהליך ההורות הינה תרומת זרע אנונימית. בחירה באפשרות הזו משחררת את בנות הזוג מקשר עם אדם שלישי, אך גם מייתרת את הקשר בין הילד לאביו הביולוגי, ומטשטשת את זהותו המוחשית והגנטית.

בנוסף, בשתי האופציות נדרשות בנות הזוג להכריע גם בשאלה מי מבין שתיהן תיכנס להריון (או באיזה סדר). ד"ר אפרת התייחסה לסוגיה של הומופוביה מופנמת, בתוכה גם הנשים עצמם חשות אי נוחות או אשמה בהבאת ילד אל תוך משפחה שאינה "נורמטיבית". לדבריה, תחושות אלו עשויות להיות סמויות או לא מודעות, והן מתורגמות לא פעם לשאלות סביב הורות בכלל, או סביב הקשר הזוגי. חשוב גם כי מטפלים מטפלים המלווים זוגות של נשים בתהליך ההורות יהיו מודעים לאפשרות של תחושות אלו, והשפעתן על היחסים הבין-אישיים.

את המצגת המלאה שהציגה ד"ר אפרת ביום העיון ניתן למצוא כאן

היבטים אדיפליים בזוגיות הומוסקסואלית – ד"ר עופר מאורר

ד"ר מאורר התחיל את הרצאתו בציטוט מכתב שכתב פרויד בשנת 1935 לאם שהתייעצה עמו בנוגע לבנה שגילה נטיות הומוסקסואליות. בכך, ד"ר מאורר ביקש להדגים כיצד פרויד ראה בנטייה המינית ההומוסקסואלית כווריאציה נורמטיבית של המיניות הבוגרת. בהמשך, הוא תיאר את התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית בהקשר להומוסקסואליות. ד"ר מאורר הסביר כי בשונה מפרויד אשר מיקם את האטיולוגיה של הומוסקסואליות בשלב האדיפלי, תיאורטיקנים שונים שבאו אחריו, כגון ביבר וסוקארידס, הציעו כי ניתן למקם את התפתחות הנטייה המינית בעיקר בשלבים האוראליים והאנאליים, ומכאן גם הסיקו שבהכרח מדובר בפתולוגיה נפשית.

ד"ר מאורר הדגיש כי הרצאתו אינה מתייחסת לכלל האוכלוסייה ההומוסקסואלית, ואין בה כל ניסיון להסביר את האטיולוגיה של נטייה מינית זאת. במקום זאת, הוא ביקש לצאת מנקודת המוצא האומרת כי אצל חלק מהילדים, קיימת בשלב האדיפלי הנטייה להתאהב ולהימשך אל ההורה בן אותו המין, מסיבה כלשהיא. בתגובה לכך, עשוי אב – לרוב גבר הטרוסקסואל שגדל בחברה הומופובית – להגיב בגועל או בדחיה, ולהתרחק מהילד. בנרטיב זה, הילד נותר פגוע ומושפל, בעודו מנסה להבין מה לא עשה כשורה.

ד"ר מאורר טען כי החוויה האדיפלית שתיאר, עשויה להותיר את חותמה גם בחיים הבוגרים, כאשר הילד לומד שעליו לפצל בין אהבה למיניות כדי לזכות בחיבה. לדבריו, בדינמיקה האדיפלית הזו, האב משליך על הבן את המיניות ההומוסקסואלית "הרעה", כמו מפקיד אותה אצלו, ומתכחש לה. בתהליך זה, הילד מפנים ייצוג עצמי מיני שלא ניתן לאהוב אותו. לדברי ד"ר מאורר, דינמיקה זו מתבטאת אצל חלק מהגברים ההומוסקסואלים אשר נוטים לחפש אהבה מזדמנת (cruising), בה יש פיצול מוחלט בין אהבה לבין מיניות.  

בהמשך הרצאתו, שיתף ד"ר מאורר את הקהל בתהליכים טיפוליים עם גברים הומוסקסואלים, ודיבר על סוגים שונים של תהליכי העברה שעשויים לעלות בקשר הטיפולי. לדבריו, הסוג הראשון הוא "העברה נטולת העברה" – מצב בו המטופל נוקט בעמדה עניינית ומנותקת, באמצעותה הוא נמנע מחוויה אפשרית של דחיה. מטופלים כאלה אינם מראים התנגדות בטיפול, ומקפידים על מרחק רגשי מהמטפל. הסוג השני של העברה נוגע למצב בו המטופל מתייחס למטפל כדמות אוהבת ומטפלת, שאת זהותה המגדרית או הארוטית יש להכחיש. במובן זה, מטופלים כאלה מתייחסים לזמנים פרה-אדיפליים, בהם הרגישו אהובים ומקובלים על ידי האב. הסוג השלישי והאחרון של העברה נוגע למצב בו המטופל מאפשר לעצמו לחוות את המטפל באופן פרוורטי ומיני גרידא, מתייחס אליו כאל חפץ, ואל עצמו כאל 'חיית מין' נטולת רגשות.

לדברי ד"ר מאורר, על המטפל לעזור למטופל להיות מודע לדינמיקה הלא-מודעת המאפיינת את יחסי ההעברה, ולהצליח להקשיב ולנסח יחדיו את הדרמה האדיפלית הפרטיקולרית. דרך העבודה על הקשר בין המטפל למטופל, הדרמה האדיפלית מקבלת מקום, אך בשונה מהאב המקורי שלא לקח בעלות על תפקידו בדינמיקה – המטפל נדרש להכיר בחלקו בדרמה המתרחשת בקשר הטיפולי.

הורות בחזית המגדרית: התמודדות משפחות עם ילדים/ות החיים מחוץ לגבולות המגדר הבינאריות – ד"ר אילנה ברגר

בפתח הרצאתה, סיפרה ד"ר ברגר על הזמן בו עלתה לישראל מארה"ב בתחילת שנות ה-90, וחשה כי קיימת בישראל אוכלוסייה שאין לה מענה – אוכלוסיית הטרנסג'נדרים. לדבריה, למעט ניתוחים לשינוי מין שנעשו בזמנו בבית החולים תל-השומר, לא ניתן כל טיפול לאוכלוסייה זו, ולא היה קיים ידע או אנשי מקצוע המתמחים שיכולים לסייע לה. לכן, החליטה ד"ר ברגר להתמחות בטיפול באוכלוסייה זו.

ד"ר ברגר תיארה נושא הזהות המינית וההתפתחות המינית מגיל הילדות, כאשר טענה כי כבר מגיל צעיר מאוד, ילדים עשויים לחוש כי קיים פער בין זהותם המגדרית לזהותם המינית. כך למשל, היא הביאה דוגמא לילדה אשר בגיל שנה וחצי ניגשה לאימה ואמרה לה "אני בן". בשלב זה, החלה ד"ר ברגר לתאר את שלבי ההתפתחות המגדרית של ילדים בגילאים שונים.

לפי ד"ר ברגר, המודעות למגדר עולה כבר בגילאי 4-3, אז מתחילים ביטויי התפקידים המגדריים להופיע, בהתאם לתפיסות החברה. אלו עולים בסטריאוטיפיות של בחירת הצעצועים לבנים ולבנות, בהלבשה בבגדים מסוימים, בהקצאת תפקידים במשחק, בשפה ועוד. בקרב ילדים שנולדים במין שהם אינם מזדהים איתו מגדרית, עלולה להופיע הימנעות להצטרפות למשחקים שהם מאד טיפוסיים למגדר מסוים. זאת ועוד, בגילאי 6-4 הילדים מייחסים את משמעות המגדר להתנהגויות המוכתבות על-ידי "תסריטים" חברתיים. כמו-כן, בגיל זה, הם מאמינים שיגדלו להיות בעתיד בנים או בנות כפי שהם חווים את עצמם, גם אם מינם הביולוגי אינו תואם רצון זה. בגילאי 7-5 ילדים חווים זהות מגדר ברורה יותר, וממשיכים לאמץ התנהגויות מגדריות שונות. מתוארת חוויה של יציבות והבנה שהמגדר לא ישתנה במהלך החיים. כלומר, "גבר הוא גבר גם אם ילבש שמלה".

בגילאי החביון, 8-12, טרום ההתבגרות המינית, חלק ניכר מהילדים המתלבטים בנושאי זהותם המגדרים הודפים את ההתנהגויות הקרוס-מגדריות, ונכנסים ל"ארון המגדר". כפי שתיארה זאת ד"ר ברגר, מכונה תקופה זו בתהליך ההתפתחות של זהות טרנסג'נדרית "התקופה השקטה". בתקופה זו, על מנת להתמודד עם הפער והמצוקה שהם חווים, מאמצים חלק מהילדים התנהגויות מאד סטריאוטיפיות של מינם הביולוגי, וממשיכים בהכחשה ובהדחקה. לעומתם, מיעוט קטן של ילדים עסוקים בנושא המיניות, מדווחים על מצוקה ועלולים להיות בסיכון.

בגילאי 12-18, גיל ההתבגרות,  מתחילה תקופה  משברית עבור חלק מהילדים הטרנסג'נדרים. תקופה זו מאופיינת בחרדה חברתית גבוהה, ניכור, דיכאון, ו"אכזבה" מהגוף שבוגד בהם. מופיעות תחושות חזקות של בושה ופחד מחשיפה, מדחייה ומפגיעה. בתקופה זו מודחק, בדרך כלל, נושא המיניות, זאת בשונה ממתבגרים ומתבגרות אחרים.

לדברי ד"ר ברגר, הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את הילדים/נערים הטרנסג'נדרים והוריהם הן סוגיות של טיפולים הורמונליים, והשאלה האם להתחיל את תהליך השינוי. לדבריה, התשובה לשאלות הללו נוגעת, מחד, לרמת המצוקה, הסבל והסיכון שכרוך באי התערבות, ומאידך, להסכמה, שיתוף הפעולה והתמיכה הבלתי מסויגת של ההורים. חששותיהם של הורים רבים סובבות סביב עתיד הילד בהיבטים של זוגיות, ילודה, קבלה חברתית ועוד. עם זאת, ציינה ד"ר ברגר את התהליך החברתי שעברה ישראל כחברה ב-20 השנים האחרונות, במהלכן התפתחו במערכות החינוך ואף בצה"ל מודעות וקבלה של טרנסג'נדרים, דבר שמקל גם על המשפחה.

טרנסג'נדרים, נעים להכיר: איך להיות טרנס-פרנדלי – חברי ומתנדבי עמותת מעברים

בהרצאה נערכה היכרות עם הקהילה הטרנסית והוסבר ההבדל בין מין ביולוגי לזהות מגדרית, תוך דגש על כך שבקרב אנשים טרנסג'נדרים, יש מגוון סוגים של נטיות מיניות ורומנטיות, צורות ביטוי מגדרי ומראה חיצוני. חברי העמותה פירטו על תהליכי שינוי מגדרי, שהינם אינדיבידואליים, תלויים הן ברצון והן באילוצים חיצוניים ויכולים לכלול צעדים כגון יציאה מהארון, שינוי לשון הפנייה ו/או השם, נטילת הורמונים והליכים ניתוחיים. נידון בהרחבה הנושא של גיבוש הזהות, אשר מורכב מתהליך והתנסות, והודגשה החשיבות לאפשר מרחב בטוח לחקירת הזהות של האדם. בהרצאה הוצגו נתונים בדבר הצרכים והקשיים הייחודיים של אנשים טרנסג'נדרים, ביניהם חוסר קבלה ואלימות מצד החברה, ובפרט מהמשפחה. אל מול האפליה, והמצוקה הכלכלית והנפשית עמן מתמודדים רבים, נטען כי תמיכה מצד המשפחה משפרת דרסטית את המצב. חברי העמותה הסבירו בקצרה מהי התייחסות נכונה ומכבדת לאדם טרנסג'נדר, ובכלל זאת החשיבות בשימוש בלשון הפנייה המועדפת ובשם הנבחר, בשמירה על פרטיות ובהימנעות משאלות חודרניות. לסיום, נדונו נקודות מרכזיות בטיפול באנשים טרנסג'נדרים ובמשפחתם, כגון הימנעות מפתולוגיזציה, סנגור על המטופל הטרנסג'נדר והתייחסות במידה נכונה לנושא הטרנסי. כמו-כן, הוצגה האפשרות לפנות למענה בקהילה הטרנסית דרך עמותת "מעברים".

על הסוקרת - ד"ר עפרה שלו

ד"ר עפרה שלו היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומדריכה, חוקרת ומרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן.