בספר "הריפוי של שופנהאואר" מתאר יאלום את פיליפ- גבר קר ומנוכר הנמנע מיצירת קשר עם אנשים אחרים ומצטרף לקבוצה טיפולית. מפגשו עם סיפורי החיים השונים ועם הקשיים והרגשות אשר עולים בחברי הקבוצה כלפיו מאפשר לו ליהנות לראשונה בחייו מקשר בין אישי; בסרט "מועדון קרב" מגלם אדוארד נורטון את ג'ק, גבר החי חיים של שעמום וריקנות וסובל מנדודי שינה קשים. הדבר היחיד המפיג את בדידותו ומאפשר לו לישון הוא השתתפותו בכל קבוצת תמיכה אליה הוא מצליח "להסתנן", וקבלת חום ואמפתיה מחולי סרטן, הורים שכולים, נפגעי ניצול מיני וכן הלאה.
סיפורם של פיליפ וג'ק מהווים דוגמא לכוח הטיפולי המשמעותי הטמון במסגרת הטיפול הקבוצתי. ואכן, כיום קיימות מסגרות קבוצתיות רבות כקבוצות עזרה עצמית/תמיכה (כאלכוהוליסטים אנונימיים), קבוצות 12 הצעדים (קבוצות עזרה בגמילה מסמים, אכילה כפייתית) וכן הלאה. קבוצות אלו אינן נחשבות לקבוצות טיפוליות, על אף הערך הרגשי והטיפולי המשמעותי הטמון בהן. המונח טיפול קבוצתי מתייחס לקבוצה אותה מנחה איש מקצוע אשר עוסק במקצועות טיפוליים (עו"ס, פסיכולוג, פסיכיאטר) או הוכשר להנחות קבוצות באופן רשמי.
מהו טיפול קבוצתי?
בדומה לטיפול פסיכותרפי פרטני, טיפול קבוצתי הוא אמצעי טיפול המותאם לטיפול בקשיים וצרכים שונים: קיים מגוון גדול של טיפולים קבוצתיים המתמקדים בבעיות ספציפיות (כהתמודדות עם הפרעות חרדה), משברים מסוימים (גירושין, שכול), או נושאים רחבים יותר כשיפור מיומנויות בין אישיות וסיפוק בחיים. טיפולים קבוצתיים מתאימים לילדים, מתבגרים ובוגרים, ועשויים להועיל הן לאנשים הסובלים מהפרעות נפשיות והן לאנשים בריאים נפשית המתמודדים עם מורכבות החיים היומיומיים ו/או מעונינים בלמידה וגדילה אישית.
הטיפול הקבוצתי מתבסס על טכניקות וגישות טיפוליות דומות לאלו בהן נעשה שימוש בטיפול פרטני, אך מאפשר גם שימוש בטכניקות הייחודיות למסגרת הקבוצתית: האינטראקציות בין משתתפי הקבוצה השונים מאפשרות למטופל לבחון את דפוס יחסיו עם מגוון דמויות וללמוד מהתבוננות זו על מערכות יחסים, קשיים ודפוסי התנהגות וחשיבה המאפיינים אותו בחיי היום יום. כמו כן, המסגרת הקבוצתית עשויה לתרום לתחושת נורמליזציה ומסוגלות ("אני לא היחיד שמגיב בצורה כ"כ קשה לגירושין","למרות מצבי, הצלחתי לתרום לאדם אחר"), וליצור רשת תמיכה רחבה מזו הניתנת בטיפול פרטני.
על אף יתרונותיו הרבים, לעיתים טיפול קבוצתי לבדו אינו מספק מסגרת טיפולית אינטנסיבית דיה, מאחר ותשומת הלב הטיפולית מתחלקת בין חברי הקבוצה. על כן, במידת הצורך ניתן לשלב את הטיפול הקבוצתי עם טיפול פסיכותרפי פרטני או טיפול תרופתי.
סוגי הטיפולים הקבוצתיים השונים
טיפולים קבוצתיים נבדלים זה מזה במספר קריטריונים מרכזיים:
- מבנה ומסגרת הקבוצה: קבוצות טיפולית נבדלות זו מזו במספר המשתתפים בהן ובמספר המנחים, כאשר בקבוצה ממוצעת משתתפים בין 8-10 משתתפים ושני מנחים, בד"כ גבר ואישה. מרבית הקבוצות הן קבוצות "סגורות", אשר נפגשות לפרק זמן מוגדר והמשתתפים בהן הם משתתפים קבועים. יחד עם זאת, קיימות גם "קבוצות רכבת" פתוחות בהן מתחלפים המשתתפים.
- מטרת הקבוצה: קבוצות טיפוליות עשויות להיות בעלות מטרה טיפולית מסוימת אך חלקן אינן מגדירות יעדים ברורים. קבוצות טיפוליות, אם כן, עשויות להציע מגוון רחב של התערבויות טיפוליות כשיפור מיומנויות חברתיות, התמודדות עם חרדה, התמודדות עם אובדן ושכול, שיקום לאחר משבר נפשי וכן הלאה.
- גישה טיפולית: בדומה לטיפול פסיכותרפי פרטני, מושפע גם הטיפול הקבוצתי מהגישה הטיפולית בה מחזיק המנחה. על כן, בוחרים המשתתפים בטיפול קבוצתי להגיע לטיפול בגישה הנראית להם מתאימה לאופיים ולנושאים הספציפיים המעסיקים אותם.
טיפול קבוצתי - רקע והתפתחות
השפעת הקבוצה על התנהגותו של הפרט עוררה את התעניינותם של חוקרים ופסיכולוגים כבר במאה ה-17. תאורטיקנים רבים הדגישו את השינוי לרעה המתרחש כאשר נטמע האדם היחיד בקבוצה: מחקרים הדגימו כיצד מאפשרת ההשתייכות לקבוצה ויתור על נורמות חברתיות, ופרויד עצמו ראה את ההשתייכות לקבוצה כמושתתת על תהליכים רגרסיביים וביטול האינדיבידואליות. יחד עם זאת, זיהו חלק מהתאורטיקנים (וביניהם פרויד) את הכוח החיובי הטמון בקבוצות מאורגנות בעלות מטרה והנהגה חיוביים.
במקביל להתפתחות התיאורטית בחקר הקבוצות, החלו אנשי מקצוע לבחון את יעילותה הטיפולית של המסגרת הקבוצתית. פראט, רופא פנימי בבי"ח בבוסטון היה הראשון שייסד קבוצה טיפולית: הוא כינס חמישה עשר חולי שחפת, הרצה להם ועודד אותם לחלוק זה עם זה את קשייהם. בהמשך, פיתחו רופאים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים קבוצות תרפויטיות אשר נחלקו לשני זרמים מרכזיים בעלי מטרות שונות: אסכולה אחת התמקדה באימון ושיפור יעילות אישית וקבוצתית בקבלת החלטות ובביצוע מטלות, ואילו האסכולה השניה, אשר בראשה עמד האנליטיקאן קארל רוג'רס, התמקדה בשימוש בקבוצה ככלי לפיתוח רגשי וצמיחה אישית.
אנשי מקצוע שונים ראו את הקבוצה הטיפולית באופנים שונים אשר נעו בין מיקוד בתהליכים קבוצתיים לבין שימוש בקבוצה כאמצעי להבנת הפרט.
גישות לטיפול קבוצתי
גם היום אין בנמצא תיאוריה כוללנית המאחדת תפיסות טיפוליות שונות, אך ניתן לזהות שלוש גישות טיפול קבוצתי מרכזיות:
הגישה הבין אישית: הגישה הבין אישית מבוססת על ההנחה כי יחסים בין אישיים המתרחשים במסגרת הקבוצה הם הבסיס ללמידה אישית ושינוי. הקבוצה יוצרת מיקרו-קוסמוס חברתי המייצג מבנה משפחתי בסיסי (המטפל/ים כהורה/ים וחברי הקבוצה כאחים) והתבוננות בדינמיקות הבין אישיות מאפשרת למידה על תפיסות והתנהגויות מגבילות של המטופל. ההתנסות החוויתית בקבוצה עשויה להביא הן לתובנה עצמית והן לחוויה רגשית מתקנת. לדוגמא, אישה אשר מפגינה חרדה עזה לנוכח אי הסכמות וויכוחים קבוצתיים עשויה ללמוד כי התנהגותה מרתיעה אנשים אחרים ויוצרת תחושת זהירות ואי נוחות אשר מקשה על ההתקרבות אליה; אותה אישה עשויה לגלות כי דפוס זה פוגם אף בקשריה הזוגיים והמסגרת הקבוצתית התומכת תוכל לאפשר לה התנסות בהשתתפות בויכוח אשר תוצאותיה אינן מאיימות באופן קיצוני כל כך. תאורטיקן ומטפל מוביל בגישה הקבוצתית הבין אישית הוא הפסיכיאטר ארווין יאלום אשר הושפע מזרם הפסיכולוגיה הבין אישית אשר בראשה עמד סליבאן.
גישת הקבוצה כמכלול: גישה זו מאגדת מספר שיטות והנחות לגבי טיפול קבוצתי, אשר בבסיסן עומדת ההנחה כי טיפול קבוצתי מושתת על התייחסות לישות הקבוצתית הכוללנית והתהליכים המתרחשים בה. גישות אלו הניחו כי כל קבוצה מחזיקה הנחות יסוד, קונפליקטים, מתחים ופנטזיות, כאשר כל אחד מהפרטים בה משתלב או שאינו משתלב ביסודות אלו. מטפלים מגישות אלו נבדלים בטכניקות ההתערבות בהן נוקט המטפל ובהגדרת מטרות הקבוצה: ביון, אנליטיקאן אשר לכתביו נודעה השפעה מכרעת על התפתחות הטיפול הקבוצתי, לא התייחס כלל ליחסים בין אישיים ונטה להתערבויות פרשניות מועטות אשר התמקדו, ברובן, בתהליכים הקבוצתיים; פולקס, אשר עבודתו הושפעה מפסיכולוגיית הגשטלט, הדגיש כי קשיים אישיים ניתנים לזיהוי וטיפול רק במסגרת קבוצתית והדגיש התערבויות הנוגעות הן לפרט והן לקבוצה.
גישות תוך נפשיות: גישות אלו מתבססות על יישום רעיונות פסיכואנליטיים במסגרת קבוצתית, וממוקדות בהבנת הקשיים והקונפליקטים התוך נפשיים של כל אחד מחברי הקבוצה. כלומר, הדגש הטיפולי אינו מושם על התהליכים הקבוצתיים הכוללניים אלא על הפרט. ע"פ גישות אלו, הקבוצה מביאה את המטופלים למצבים רגרסיביים הקשורים ליחסי האובייקט שלהם (קשרים מוקדמים עם דמויות מטפלות) או לשלבי ההתפתחות הפסיכו סקסואליים (למשל, הפגנת תלות אוראלית); על רקע תהליכים נפשיים אלו, ומתוך התבוננות ביחסים שבין המטופל לשאר חברי הקבוצה ובין המטופל למנחה הקבוצה, ניתן להשתמש בטכניקות טיפוליות אנליטיות כהעברה והתנגדות.
על אף ההבחנה בין גישות הטיפול הקבוצתי השונות, חשוב לציין כי מרבית המטפלים אינם פועלים באופן "טהור" על סמך מודל יחיד, אלא משתמשים בטכניקות ורעיונות שונים בהתאם לצורכי הקבוצה הספציפיים.
מקורות
פסיכותרפיה קבוצתית פסיכודינמית/ רוטאן וסטון, הוצאת אח 2001.
טיפול קבוצתי : תאוריה ומעשה /ארווין יאלום עם מולין לשץ', הוצאת כינרת זמורה ביתן, דביר 2006 והוצאת מאגנס 2006
התנסויות בקבוצות/ ביון, הוצאת דביר 1992.
Kaplan H.I, Sadock B.J, Grebb J.A (2007) Synopsis of psychiatry, Behavioral sciences, Clinical Psychiatry tenth edition.
