תהליכי החשיבה שלנו מתרחשים באופן אוטומטי: מדי רגע אנו נחשפים לכמויות עצומות של מידע, קולטים גירויים רבים מספור, מסננים מידע ומבחינים בין עיקר ותפל, ומעבדים ומקנים משמעות למידע בו אנו מתמקדים. על אף שתהליכים אלו מתרחשים בו זמנית ומבלי שנקדיש להם תשומת לב מיוחדת, ניתן להצביע על תהליכים קוגניטיביים ספציפיים שונים בהם אנו עושים שימוש כדי לייעל את תהליך עיבוד המידע.
אחד מתהליכים אלו הוא תהליך המכונה דדוקציה.
דדוקציה היא תהליך של הסקת מסקנות מן הכלל אל הפרט, כלומר תהליך בו על סמך היכרותנו עם הכלל אנו מניחים הנחות לגבי פרטים ספציפיים. דוגמה קלאסית של דדוקציה היא:
- כל התפוזים הם פירות.
- כל הפירות גדלים על העצים.
לכן, כל תפוז גדל על עץ.
דוגמה נוספת של דדוקציה היא:
- כל היונקים הם בעלי חיים.
- לחלק מהיונקים יש פרווה.
לכן, לחלק מבעלי החיים יש פרווה.
כלומר, דדוקציה היא תהליך הסקה אשר "מקצר תהליכים" וכך חוסך משאבים קוגניטיביים שהיו דרושים לנו אילו לא יכולנו להשתמש בתהליכי הסקה.
דדוקציה נחשבת לתהליך ההפוך לתהליך של אינדוקציה - תהליך של הסקת מסקנות מן הפרט אל הכלל (למשל, "אם הכלב הזה שחור, וגם הכלב הזה שחור, וגם הכלב הזה שחור- הרי שכל הכלבים שחורים"). דדוקציה אף נחשבת לתהליך הקוגניטיבי המדויק מבין השניים: כאשר אנו מקבלים את הנחות היסוד העומדות בבסיסה של כל דדוקציה (למשל, מקבלים את ההנחות לפיהן כל התפוזים הם פירות וכל הפירות גדלים על העצים)- השימוש בחשיבה הדדוקטיבית יוביל אותנו למסקנה נכונה מבינה לוגית. לעומת זאת, אינדוקציה מבוססת על הכללה ולכן מחמיצה את היוצאים מן הכלל. למשל, אנחנו יכולים לראות אלפי כלבים שחורים ולהסיק מכך שכל הכלבים הם שחורים, למרות שמסקנה זו שגויה.
