אחת התפיסות המרכזיות אשר הנחו את עבודתו של פרויד כאשר החל בפיתוח טכניקת הטיפול הפסיכואנליטית היתה כי הדחקה של אירועים טראומטיים מובילה לסימפטומים נוירוטיים. פרויד התייחס לא רק לאירועים טראומטיים דרמטיים (מלחמה, תקיפה מינית, תאונה) כאירועים מועדים להדחקה, אלא למגוון רגשות, דחפים ומשאלות נורמטיביים אשר מעוררים בושה ואשמה ועל כן מודחקים. כאשר הרגש הנלווה לאירועים מציאותיים או נפשיים אלו מדוכא ואינו נחווה ומעובד ברמה מסוימת לפחות, נמנעת אבריאקציה- הפורקן אשר משחרר את הזיכרון הטראומטי מהרגש הנלווה לו. כך, הרגשות ממשיכים לפעפע באיזור הלא מודע של הנפש וסימפטומים נפשיים מופיעים.

בראשית עבודתו פרויד הניח כי ניתן להביא את המטופל לקתרזיס בטיפול באמצעות היפנוזה אשר תאפשר היזכרות וחוויה מחודשת של התוכן הנפשי המודחק, שיחוללו את תהליך האבריאקציה. עם הזמן פרויד הבין כי חסרונה של ההיפנוזה הוא בשכחת המטופל את החומר שהועלה למודעות, ולכן פנה לשיטת האסוציאציות החופשיות אשר אפשרה למטופל לשחזר ולחוות מחדש את הזכרון הטראומטי וכך לבצע אבריאקציה שבסופה קתרזיס.

השיטה הקתרטית משוייכת לשנים 1880-1895, בהן החל פרויד לפתח שיטה טיפולית המובחנת מהשיטה ההיפנוטית. תחילה, נחשב תהליך האבריאקציה והקתרזיס שבסופו לאלמנט המרפא המרכזי בטיפול, וגם היום ההנחה היא שכל טיפול נפשי כולל אבריאקציה וקתרזיס הנובעים מהעלאה והחוויה המחודשת של זכרונות ורגשות עבר. יחד עם זאת, עם השנים התפתחו מודלים נוספים אשר מדגישים מרכיבים אחרים בפסיכותרפיה אשר מביאים לריפוי כברית טיפולית, אמפתיה, חוויה רגשית מתקנת, החזקה והכלה, אשר מתקיימים לצד החתירה לקתרזיס. 

לפלאנש, ז' ופונטאליס, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.