הגישה המקובלת להבנת הפרעות פסיכיאטריות ממוקדת בפרט ובלקויות התפקודיות והמצוקה הסובייקטיבית הנגרמים לו. בהתאם, מרבית הגישות הפסיכולוגיות הבאות להסביר את היווצרות הדיכאון מתייחסות לסימפטומים כתוצר של דיספונקציונליות של מנגנונים נפשיים ותהליכי חשיבה בהם מאופיין האדם המדוכא. הגישה הבין אישית לדיכאון מציעה הסבר שונה להפרעה, השם את מירב הדגש על ההקשר החברתי והבין אישי בו מתפתחים ומשתמרים הסימפטומים הדכאוניים.

על אף שגישות פסיכולוגיות מוקדמות הדגישו גורמים תוך נפשיים בהיווצרות דיכאון, הכירו תאורטיקנים רבים גם בהיבטים בין אישיים הנלווים לסימפטומים הדכאוניים. תאורטיקנים אלו הדגישו את התנהגותו התלותית, התובענית והמניפולטיבית של האדם הדכאוני  ואת התערערות מערכות היחסים הבין אישיות הנובעת מהתנהגותו.

הגישה הבין אישית מניחה כי הקשיים במישור הבין אישי אינם רק "תופעת לוואי" לסימפטומים הדכאוניים, אלא ממלאים תפקיד מרכזי ביצירת והגברת סימפטומים אלו. ע"פ גישה זו, הדיכאון הוא פגיעה במרחב החברתי הנורמטיבי של האדם, בו הסביבה תומכת ומתקפת את חוויתו של האדם: האדם הדכאוני מתקשר עם סביבתו באופן שגורם לאובדן התמיכה ולהפקת מידע המבסס ומאשר הנחות דכאוניות. כך, למשל, פנייתו האינטנסיבית של האדם המדוכא לקבלת תמיכה מסביבתו עשויה לעורר בסביבה תחושות אשמה ותסכול מהיעדר השיפור.

למרות רגשות אלו, נוטים מרבית האנשים להמשיך לספק "תוכן מילולי תמיכתי", אך האדם המדוכא חש בפער שבין התוכן לבין רגשותיהם האמיתיים של חבריו. פער זה מביא לתחושת דחייה מוגברת ולחשש מפני ניתוק הקשר הבין אישי. תחושת חוסר הוודאות והחשש מביאה להצגת סימפטומים דכאוניים מוגברים, אשר בתורם מגבירים את הדחייה החברתית וכן הלאה. 

למרות הדגש המשמעותי המושם על ההיבט הבין אישי ביצירת הדיכאון, מכירה הגישה הבין אישית גם בהשפעתם של גורמים תוך נפשיים: תאורטיקנים שונים הדגישו את קיומם של פגיעות ביולוגית וגנטית ואת קיומם של רגשות חוסר אונים וחוסר ערך בסיסיים באישיותו של האדם. כלומר, קיים "גרעין דכאוני" בסיסי אך האינטראקציות החברתיות הנוצרות מרגע שמציג האדם התנהגות דכאונית הן שמעצבות, מעצימות ומשמרות את הסימפטומים הדכאוניים.

תפיסת הדיכאון בקונטקסט בין אישי הביאה את הפסיכולוגים קלרמן וויסמן לפתח, בשנותה-70', גישת טיפול בדיכאון המתבססת  על מודל בין אישי אשר נועד להפחית את הסימפטומים הדכאוניים באמצעות שיפור יחסיו הבין אישיים ומיומנויותיו החברתיות של האדם הדכאוני. המודל מציע טיפול קצר מועד (12-20 פגישות) הניתן במסגרת פרטנית או קבוצתית ומחולק לשלושה שלבים מרכזיים:

1. שלב ראשוני: בשלב זה ניתנת למטופל אבחנתו כסובל מדיכאון ע"פ ה-DSM (המדריך הפסיכיאטרי האמריקאי הרשמי). המטפל דן עם המטופל בסימפטומים הדכאוניים והשפעתם על חייו, מתוך הנחה שבשלב זו מתבססת תפיסתו של המטופל כי הוא האחראי להשגת שינוי. כמו כן, מסביר המטפל את רציונל הטיפול ומקשר את הסימפטומים הדכאוניים לקשיים בין אישיים. המטפל מציע למטופל "נוסחה בין אישית" הממקדת את קשיי המטופל סביב אחד מארבעה  נושאים: התמודדות עם אבל בלית מעובד, קשיים בין אישיים, מחלוקות בין אישיות או transitional  role  (שינוי במצב המשפחתי, פיטורין, מחלה וכד'). במידה והמטופל מזדהה עם הנוסחה שהוצעה לו, מוסכם כי העבודה הטיפולית תתמקד בקושי זה וניתן לעבור לשלב הבא.
2. שלב ביניים: שלב זה ממוקד באימון באסטרטגיות להתמודדות עם הקושי בו בחרו המטפל והמטופל להתמקד. המטפל מדגיש ומחזק את הבנתו של המטופל כי שינויים החלים בהתנהגותו הבין אישית משפיעים על הסימפטומים הדכאוניים אשר הוא חווה. כך, למשל, כאשר קשייו של מטופל ממוקדים באבל בלתי מעובד, מתמקד הטיפול בלמידת טכניקות לפיתוח עניין בתחומי תעסוקה ומערכות יחסים חדשות; כאשר דכאונו של מטופל מקושר למחלוקות אינטנסיביות עם בת זוגתו נלמדות טכניקות לפתרון בעיות יעיל, ניהול משא ומתן וכן הלאה.
3. שלב הסיום: בשלב זה מעובדים הקשיים והרגשות שמעורר סיום הטיפול המתקרב ונערך תהלך של סיכום הטיפול. המטפל והמטופל דנים בבעיות שנפתרו, אסטרטגיות שנלמדו והיבטים שנותרו בעיתיים וכמו כן נבנית תוכנית עבודה אותה ימשיך המטופל בכוחות עצמו. כחלק מתוכנית זו נלמדת היכולת לזהות סימנים מקדימים לדיכאון.

הטיפול הבין אישי הקבוצתי מבוסס אף הוא על שלושה שלבים אלו ואורך 20 פגישות. לפני המפגש הקבוצתי הראשון נפגש כל משתתף עם מנחה הקבוצה באופן פרטני ומנסח עמו את קשייו ויעדיו בטיפול במונחים בין אישיים (באופן שדומה לשלב הראשוני בטיפול הפרטני). במהלך הטיפול הקבוצתי מתנסים המטופלים הן בעבודה על היעדים שהוגדרו (באמצעות שלושת השלבים) והן בתרגול מיומנויות בין אישיות באינטראקציות הנוצרות בין חברי הקבוצה. עם תום הטיפול הקבוצתי מתקיימת פגישה אישית בין מנחה הקבוצה לכל אחד מן המטופלים, בה מוגדרת תוכנית עבודה אישית בה ימשיך המטופל באופן עצמאי.