הפסיכואנליטיקאי דונלד וויניקוט טבע את המונח שימוש באובייקט בהתייחסו למעבר שעושה התינוק בין תחושת כל יכולות סובייקטיבית לחווית מציאות אובייקטיבית: בשלב של חווית הכל יכולות, הילד עושה בדמות המטפלת המכונה "אובייקט" שימוש "חסר רחמים", כביכול, מאחר ובשלב זה האם נענית לצרכיו באופן מוחלט. כאשר האם מצליחה לשרוד את "חוסר הרחמים" של התינוק ולהמשיך לטפל בו, התינוק מפתח בהדרגה הכרה בנפרדות האם ממנו ובקיומה של מציאות אשר אינה נמצאת בשליטתו. כאשר האם אינה עומדת בשימוש "חסר הרחמים" שהתינוק עושה בה, הילד לומד כי תשוקותיו הרסניות. לדוגמא, אם המאבדת שליטה שוב ושב כאשר תינוקה מתקשה להירגע עשויה לגרום לילדהּ לחוש כי צרכיו בלתי נסבלים והרסניים עבורה. כתוצאה מכך, התינוק מתאים עצמו למציאות האובייקטיבית (למשל, לומד שאין טעם לבכות בעת רעב) ולומד לפחד ממשאלותיו. פחד זה מתבטא, בבגרות, בתחושת חוסר אותנטיות וקשיים במערכות יחסים זוגיות.
