שינויים במצב הרוח מוכרים לכל אחד מאיתנו באופן זה או אחר: חלקנו רגילים לשינויים מהירים ולחילופי מצב רוח מהירים, יחסית, וחלקנו מאופיינים במצב רוח אשר אינו כמעט ואינו נוטה להשתנות. אנשים המאובחנים כסובלים מהפרעה ציקלותימית מאופיינים בשינויים משמעותיים במצב הרוח וחווים עליות וירידות, בדומה להפרעה דו-קוטבית אך בעוצמה מתונה יותר.

ציקלותימיה היא הפרעה כרונית במצב הרוח, המתאפיינת בתקופות של דיכאון והיפומאניה (שהינה אפיזודה מאנית, הנחשבת קלה מבחינת עוצמת התסמינים ומשך הזמן). בין תקופות אלה האדם יכול לחזור למצב רוח ותפקוד נורמאליים. במקרים אחרים התנודות באות ברצף, מצבי רוח מתחלפים רודפים זה את זה, והשינוי הוא לעיתים בטווח של שעות או ימים ספורים. הסימפטומים יבואו לידי ביטוי בשלבים החריפים יותר, הדיכאוניים או ההיפומאניים, אך יהיו פחות חמורים מהפרעת דיכאון קליני או הפרעה דו-קוטבית. אצל רוב הסובלים מהפרעה זו תקופות הדיכאון הן הקשות יותר, והן גם אלה שמביאות לחיפוש אחר עזרה וטיפול. התקופות המעורבות, של עליות וירידות חדות במצב הרוח, גורמות לתחושה של חוסר שליטה, חוסר שקט ועצבנות. תלונות אופייניות הן על פגיעה בתפקוד בעבודה, במשפחה ובקשרים חברתיים, כתוצאה ממצב הרוח הבלתי יציב. הסתבכות נפוצה היא שימוש יתר בסמים או אלכוהול, כדי להגביר את הריגוש או כדי להביא לרגיעה. נמצא שבין 5% ל 10% מהסובלים מהפרעה ציקלותימית מגיעים למצבי תלות בסמים או אלכוהול.

אחוז הלוקים בציקלותימיה מוערך בכ- 1% מהאוכלוסייה, אם כי יתכן שהשכיחות בפועל גבוהה יותר, וחלק מהאנשים לא מגיעים לטיפול ולא מאובחנים משום שהתסמינים בעוצמה מתונה יותר, ואין פגיעה משמעותית בתפקוד. התפתחות ההפרעה איטית והדרגתית, והיא מתחילה ע"פ רוב בגיל ההתבגרות, כשגיל הפריצה הנפוץ ביותר הוא 15-25. חלק מהסובלים מציקלותימיה יסבלו גם מהפרעת אישיות גבולית (בין 10% ל20% מבעלי הפרעת אישיות גבולית לוקים גם בהפרעה ציקלותימית).

אבחנה ציקלותימית ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

• במשך שנתיים לפחות (אצל ילדים ומתבגרים - שנה לפחות) יש תקופות רבות עם סימפטומים היפומאניים לסירוגין עם תקופות דיכאוניות (אך אין התאמה לקריטריונים של הפרעת דיכאון מג'ורי).
• במשך התקופה הנזכרת בסעיף 1, האדם לא חופשי מהסימפטומים למשך יותר מחודשיים רצופים.
• במשך השנתיים הראשונות להפרעה אין אפיזודות של דיכאון מז'ורי, מאניה או אפיזודות מעורבות.
• הסימפטומים אינם מוסברים טוב יותר על ידי הפרעה סכיזו-אפקטיבית, והם אינם מתווספים לאבחנה של סכיזופרניה, הפרעת סכיזופרניפורמית, הפרעה דלוזיונאלית, או הפרעה פסיכוטית לא ספציפית.
• הסימפטומים אינם תוצאה של שימוש בסמים או תרופות, ואינם תוצאה של מצב בריאותי שליי (כמו היפר-תירואידיזם).
• הסימפטומים גורמים למצוקה משמעותית מבחינה קלינית, או לפגיעה בתפקוד החברתי,התעסוקתי או כול תפקוד משמעותי אחר.

ישנם מספר גורמים המקושרים להפרעה הציקלותימית:

• גורמים ביולוגים- גנטיים: במשפחותיהם של אנשים הסובלים מהפרעה ציקלותימית שכיחות גבוהה מהרגיל של הפרעות אפקטיביות, במיוחד הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית. שכיחות זו מחזקת את ההשערה של מקור ביולוגי-גנטי להפרעה.
• גורמים פסיכולוגיים: תיאוריות פסיכודינאמיות מייחסות את ההפרעה לקונפליקט לא פתור או טראומה מהשלב ההתפתחותי האוראלי. ההנחה הפסיכולוגית היא של סופר-אגו נוקשה ומעניש, שמתבטא במיוחד בשלב הדיכאוני של מהלך ההפרעה. האפיזודות ההיפומאניות מוסברות כניסיון להשליך את הסופר-אגו ולהתגבר על העכבות שהוא יוצר. היפומאניה מגיעה פעמים רבות בעקבות אובדן בתחום הבינאישי, והיא מכסה על תחושות של דיכאון. התחושה האופורית מסתירה ומכחישה את ההזדקקות ליחסים של קבלה ואהבה, ומקשה על ההכרה בקשיים ובבעיות שהנושא מעורר.

ההפרעה הציקלותימית מביאה הן למצוקה והן לפגיעה תפקודית בתחום התעסוקתי, הבין אישי וכד', וטיפולים שונים עשויים להביא לשיפור משמעותי.

• טיפול תרופתי: טיפול בליתיום אפקטיבי מאוד, וכן בתרופות נוגדות- מאניה אחרות. השימוש בנוגדי דיכאון לעומת זאת צריך להיות זהיר, כי יש לטיפול מסוג זה נטייה להשרות מצבי מאניה או היפומאניה בקרב הסובלים מהפרעה ציקלותימית.
• טיפול פסיכולוגי: יתמקד בעידוד המודעות למצב ופיתוח דרכים להתמודדות עם מצבי הרוח המשתנים. כמו כן הטיפול יהווה תמיכה בתיקון נזקים שנגרמו בעבודה, במשפחה וביחסים בינאישיים. בגלל המהלך הכרוני של ההפרעה הטיפול יהיה בד"כ לטווח זמן ארוך. טיפול קבוצתי או טיפול משפחתי יכולים גם הם להיות מלמדים ותומכים.

לקריאה על שיטות הטיפול הקיימות לציקלותימיה: טיפול תרופתי, טיפול פסיכותרפי, טיפול קבוצתי, טיפול משפחתי, טיפול קוגניטיבי התנהגותי